לומדת לעוף

 (זה היה המשפט בו פתחתי את הדלת לאמא של חברה של האח הקטן לפני חצי שעה)

נו סתם אין לי כותרת.

התירוצים של "אין לי זמן לכתוב" לא עובדים יותר בזמן האחרון. יש לי יותר מידי זמן להכל.

אם לנסח את זה באופן אחר, אין לי שום דבר מעניין לעשות. או בעצם, אין לי תוכניות ואני מתוסכלת מזה.

כן.

ההורים שלי (שאחרי השיפוצים, טורקיה ועכשיו זה, גורמים לי לחשוב שהם זכו בלוטו ולא סיפרו לי) טסו להם לחרוש להנאתם את ניו יורק. ואם חשבתם שאעבור בשתיקה על 10 ימים של בייביסיטר 24 שעות ביממה.. אז ההורים הביאו מישהי (היא סבבה דווקא) לבשל להסיע ולנקות.

אבל זה לא מה שמונע מהאחים שלי לשגע אותי ולגרום לי לחשוב ברצינות על אשפוז. (שלהם או שלי.)

מצד שני... יש לי קצת יותר חופש וזה (חוץ מאיתן שמיילל בכל פעם שאני יוצאת בלי שום סיבה נראית לעין) ואף אחד לא אומר לי לחזור הביתה ב1 וחצי.

לפני שהם נסעו הלכתי עם אבא לחנות פלצנית של ג'ינסים ליוויס, מדדתי את כולה ובסוף רשמתי את מספרי הדגמים והלכתי בלי לקנות כלום, בעוד המוכרת המסכנה מדמיינת אותי עולה בלהבות. הרעיון היה לקנות אותם בניו יורק, ברבע מחיר בערך.

היום הסתבר לי שהאבא המסכן שלי פשוט התקשר לכל החנויות שמוכרות ליוויס שם באיזור לברר (טוב שלא! הם באמת מתגעגעים, הא?) ומסתבר שבכלל לא מייצרים יותר את הדגמים האלו.

שלחתי אותם למצוא לי מגפיים במקום (:

גיליתי שנחמד לשבת אצלי בגינה עם חברים על בירה/יין/סיגריה, אבל רוקנתי להורים את המקרר.. ככה שעד יום חמישי אני צריכה למלא אותו בחזרה.

(יש פה איזה יליד 89' שבא לו לקפוץ איתי לסופר? המישהי לא עד-כדי-כך סבבה..)

בקיצור, מה שאני עושה כל היום מסתכם בלאכול ולראות שנות ה70, ובערב מנסה לדלות אטרקציות. (אגב, הקטע הזה שהעירייה קיבלה פתאום כסף להביא כל מיני שחר חסון - נאור ציון די מגניב. הלכתי אתמול והיה מצחיק.)

..

ובלי קשר, הבלוג הזה יהיה בקרוב בן 3.. מוזר,לא? בתקופות כאלו ואחרות מחקתי קטעים טיפשיים ישנים אבל הרוב נשאר. (גם טיפשיים רבים אחרים) אני עדיין מוצאת משהו כיף בלקרוא תקופות בהן באמת הייתי כותבת..

זהו בינתיים,

תמצאו לי מה לעשות.

יום טוב(: