לומדת לעוף

מצחיק לחשוב איך פעם כמעט כל סיטואציה היתה מקבלת הסבה בראש לפסקה בבלוג, וכמה מוזר היה היום להכנס אליו ולגלות שלא עידכנתי כמעט חודשיים..

הייתי אומרת שמיציתי את העייניין אבל החלון נשאר פתוח לימים של אובר יצירתיות (עאלק) או סתם דיכאונות חורפיים (שעוד לא הגיעו במלוא הדרם, טפו טפו טפו)..

אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון שמה לב שעברו שבועיים מאז הפעם האחרונה שעשיתי סבב בלוגים והעפתי מבט בסטטיסטיקות- ונראה שגם רובכם כמוני. (עכשיו הביטוי "יש לי חיים" מקבל משמעות חדשה.. ו..אה.. אמיתית.?)

סתם נו.

 והכל מצויין, בסופו של דבר.

מצאתי דרכים אחרות לתקשר עם הסביבה.(;

שבוע טוב שיהיה.

[ואני לא אחראית על כמה זמן זה יקח הפעם. לפי החישובים שלי, ככל שיותר זמן יותר טוב]

ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב
חוויות מרגשות כבר לא פוגשים ברחוב
בין גשם לגשם על שני גלגלים
בן אדם קטן הרגלים גדולים
תשלם בזמן שיהיה רישיון
לקחת אותה סיבובים מסביב לשעון
תשמור על החופש שלך
לא אמרת מילה והיא כבר בלי חלק עליון

וזה תמיד אהבה..

[אני חושבת שזה הדבר הכי מוזר מכל מה שכתבתי בהתחלה. ממתי אני מצטטת עברי לידר? בא לי בטוב משום מה..oO]

שיר. (שעוד מעט מגיע מארס ויהיו לה הרבה סיבות לשמוח)