החיים שלי כל כך השתנו בתקופה האחרונה.

בנובמבר עזבתי את העבודה שלי, ארזתי את כל הדברים שלי, ועברתי לוונקובר.

בעבר כשמצאתי את עצמי ב"לא-נודע", מצאתי את הדרך חזרה מאוד מהר. אבל הפעם, כבר במשך חודשיים, אני מתקשה. אני רוצה להקים עסק, ויחד עם זאת אני מחפשת עבודה. להקים עסק לוקח המון אנרגיה, המון זמן, וכמובן המון משאבים. ואני יודעת שיקח זמן עד שהוא יצליח לעמוד על הרגליים, בגלל זה בנתיים אני צריכה שתיכנס משכורת מאיפשהו. וזה איפה שהלב שלי כל הזמן נקרע. מאוד קשה לי להכריח את עצמי כל יום לחפש עבודה. אני יודעת שאני אמצא עבודה, פשוט נורא קשה לי באמת להשקיע בזה 100% מזמני ומנפשי. זה נורא מסתכל כי אני פשוט מרגישה קרועה בין העסק שאני רוצה לבנות לבית העבודה שאני רוצה למצוא.

אני כבר חודשיים יושבת בבית כי נקעתי את הקרסול. מאז סוף נובמבר השתבשה לי השיגרה, ומאוד קשה לי להודות בזה, אבל זה ממש הכניס אותי לדיכאון. אני מרגישה חסרת תועלת. אני מרגישה שסוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שאני מתפללת שיהיה לי קצת יותר זמן פנוי בשביל להספיק דברים, קיבלתי אותו. אבל המחיר של הזמן הפנוי זה שהוא הפך ליותר מידיי זמן פנוי, כי מצאתי את עצמי יושבת בבית כל יום. אני מתארת לעצמי שלא יצאתי מהבית כבר לפחות חמישה ימים, ונורא נורא קשה לי עם זה. אני כל כך בן אדם חברותי, אבל מכיוון שעברתי למקום חדש, אני כמעט לא מכירה פה אף אחד. אין לי כסף עכשיו לחדר כושר, ועם הקרסול הנקועה, אני במילא לא ממש יכולה להתאמן.

אני פשוט מסרבת לתת לעצמי לרחם על עצמי, אבל אני פשוט חייבת סוף סוף להודות שנורא קשה לי. אני מרגישה נורא תקועה. והקטע האירוני זה שאני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות בשביל לצאת מהבוץ הזה שניתקעתי בו, אבל אין לי מוטיבציה. ואני חושבת שזה מה שמרגישים כשמרגישים דיכאון. קשה לי למצוא את הסיבה הזאת של לרצות לעשות את כל הדברים שאני צריכה לעשות. אני לא יודעת מאיפה למצוא את המוטיבציה הזאת. אולי אני פשוט צריכה להיות יותר קשוחה עם עצמי. אני רק יודעת שאני הגעתי למצב שפשוט כבר נמאס לי. לא עוד. אני חייבת להרגיש שאני מתקדמת לאנישהו. נחתי מעל ומעבר, ואני מרגישה שממש איבדתי את הכיוון שלי בגלל זה. 

אני חושבת שאני צריכה לעשות עם עצמי עבודה מנטלית. אני צריכה להוציא את עצמי מהבור שאני נמצאת בו. ברגע שאני אשנה את המחשבות שלי, אני אשנה את הרגשות שלי, וברגע שאני אשנה את הרגשות שלי, אני אשנה את המעשים שלי, ולאט לאט אני אשנה את המציאות שלי.

עשיתי כבר את הצעד הראשון שהייתי צריכה לעשות, וזה לשנות את הסביבה שלי. אין יום שאני לא חושבת עד כמה אני שמחה שיצאתי מהשיגרה המשעממת שהייתי בה. ברגע שיצאתי משם, הרגשתי כל כך מאושרת. הרגשתי שאני סוף סוף יכולה לפרוס כנפיים ולעוף. עכשיו, שאחת מהכנפיים שלי נפגעה, אני לא יכולה לתת לזה להשפיע עליי. אני יודעת שעכשיו זה הזמן להתחיל לפעול וליצור שיגרה חדשה שתביא המון תוצאות.

חשבתי לעצמי שברגע שאהיה עצמאית (ז"א, יהיה לי עסק משלי), השיגרה שלי תיהיה קצת דומה, כי אני כנראה אמצא את עצמי בבית הרבה, ובסופו של דבר אעבוד גם במשרד או משהו. הכוונה היא שלא תיהיה לי שיגרה מסודרת שמישהו ינהל. אני אצטרך לבנות את השיגרה שאני רוצה לחיות בה, ובגלל זה, זה כל כך חשוב שאני אבנה אותה עכשיו, כדי שזה יכין אותי לרגע האמיתי. 

התחלות חדשות הן לא קלות, ומי כמוני יודעת. פשוט, כל פעם מחדש אני ניזכרת כמה הן באמת קשות. אני זוכרת כמה קשה היה לי בשנה הראשונה באוניברסיטה שלא הכרתי אף אחד והרגשתי כל כך בודדה. וגם הלימודים בסימסטר הראשון לא הלכו טוב, אז בכלל הרגשתי אבודה. ובשנה הראשונה שעברתי לקנדה גם היה נורא לא קל. אמנם הכרתי מלא אנשים אבל לא היו לי חברים טובים עד לשנה השלישית בתיכון. ואיכשהו, כשכן מצאתי את החברים שלי, ואת העבודה, התשוקה, העיסוקים, התחביבים, הכל נראה כל כך יותר קל ופשוט. ואיכשהו, שכחתי עד כמה באמת היה קשה להתחיל. אבל אני יודעת שמכאן זה רק הולך להשתפר, וזה מה שמחזיק אותי.

אני לא עברתי לוונקובר במחשבה שהשנה הראשונה לא תיהיה קלה. אני עברתי לוונקובר במחשבה של כמה טוב אני ארגיש לחיות קרוב לאוקיינוס ולראות הרים כל פעם שאני יוצאת מהבית. יש פה כל כך הרבה מה לראות ומה לעשות. אני פשוט צריכה לגלות מחדש מה באתי לעשות ומה הסיבה שלי להיות בעולם הזה. אני חייבת את המטרה הזאת בשביל שתחזיק אותי גם ברגעים קשים, וגם ברגעים טובים. אני צריכה שהסיבה שלי תמלא את הנפש שלי. אני יודעת שאני מסוגלת להמון. אני יודעת שכל דבר שאחליט שאעשה, אני יעבוד נורא קשה עבורו, אבל יחד עם זאת, עם הסיפוק והאושר הכי גדול. אני רק צריכה למצוא את הדבר הזה, לפחות לעכשיו, אולי עד הדבר הבא.

בכל מקרה, זה נורא שיחרר לכתוב פה. אני נורא התגעגעתי. אני מרגישה שכאן אני יכולה להיות מי שאני בלי שיפוטים, ואני יכולה לדבר על כל הרגשות שיש באותו הרגע, בלי להרגיש פחד בגלל חשיפת הרגשות. יש משהו נורא חזק בלהיות אנונימי.