לפעמים בזמן הטיולים הקטנים שלי הטבע מחליט לבצע נקמה קטנה בצורת רוח לתוך הרווח הקטן שבין הסנדל לרגל יחד עם מנה יפה של חול.
בדרך כלל אני מתבאסת ומנערת את הרגליים לשוא בנסיון להוציא את הגרגירים מבין האצבעות ולפעמים אני אומרת 'וואלה, יש לו סיבות לכעוס. מי יודע לכמה מינים בעולם סייעתי בתהליך ההיכחדות ללא ידעתי, לכמה שבילים שלא אמורים ללכת בהם סטיתי וכמה נייר טואלט השארתי מאחורי שיחי רכפתן' (השיחים הכי טובים לעשות מאחוריהם פיפי, קחו טיפ עליי) ואז אני נהיית סלחנית ורחומה וממשיכה ללכת עם החול ברווחים.
הימים שלי רצים, ועוד שנייה אני שוב מבלה חודש וחצי כשלא מקיפים אותי ההרים שלי וללא מבטים עמוקים-סתומים ביני לבין הכלבה שלי בזמן שאנחנו הולכות לישון.
אני חוששת שפיתחתי תלות קלה בטיפול, בלשבת פעם בשבוע באותו מקום ולנסות להבין עם אדם מקצועי מה אני מרגישה ומה מטלטל אותי הפעם. עכשיו אני מרגישה טלטלה ולא מצליחה לשים את האצבע. שזה בסדר גמור וטבעי לחלוטין ולמרות זאת, קצת קשה לנשום.