המאלפת של פו הדוב הדלמטי

בסוף השבוע הזה גיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי שלא ידעתי. זה היה
מוזר, אני אדם שמודע לעצמו ופתאום להבין שלא, אני לא בדיוק מי שחשבתי שאני. אני
קצת שונה ושאני אדם מוזר. כן כן עומדת מולכם נערה מוזרה וגאה בזה שהיא מודעת למצבה
ביחס לחברה הכללית. טוב, צודקים אני לא מוזרה, אני יוצאת דופן. יוצאת דופן באופן
חיובי! והגיע הזמן שאנשים יתחילו להסתכל על עצמם דרך החצי כוס המלאה (גם ככה יהיה קשה
לקלוט מה בצד השני, זה מטשטש חסרונות שאנשים צריכים לדעת שהם קיימים וללמוד לחיות
איתם).

כל אדם שהמשיך מספר שנים עם אותה שכבה יודע – ישנם כתמים שלא תוכל
להפטר מהם. אני לדוגמה תמיד אהיה חנונית,  אלימה, עם שיער קצוץ ותולעת ספרים. אבל (ופה ה"אבל"
הגדול) אני לא ככה כבר שלוש שנים! פשוט שאנשים נוטים לקבע לעצמם דעה על אנשים והם
לא אוהבים לשנות אותה אחרי כמה שנים. מסתבר שגם אני! הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי בפחות מיום וחצי! 

לצערי ולמזלי, אנשים לא יודעים לשכוח, לסלוח. הם לעולם לא ישכחו לך את
הדברים שהכי תרצה שהם ישכחו! ומשום מה אני אומרת על התכונה הזאת תודה. רגע רגע..
משהו לא נראה לי בסדר.. גם לכם?! (אני צריכה להפסיק לדבר אל עצמי) אני אומרת תודה שלא שוכחים לי את כל הדברים
המוזרים שעשיתי בחטיבה. (ושאני לא הכי גאה בהם).

ועכשיו נשאלת השאלה הגדולה למה?

בזכות ההתנהגות המעט מנוכרת (לא ממש, אני ממש בקשר טוב עם השכבה והכל, זה פשוט לא מרגיש כאילו אני שייכת)  של הילדים בשכבה שלי אני היום יותר
עצמאית מרובם, בעלת אופקים רחבים יותר. אני לא מתביישת במי שאני! למדתי להתחבר
לאנשים כמוני גם אם הם גרים רחוק, וכיום החברה הכי טובה שלי גרה בפנימית יאסא
שבירושלים. והלכתי לבקר אותה (התגעגעתי אין מה לעשות). ועשיתי את הבלתי אפשרי שיש –
נכנסתי לבועה הנקראת יאסא ושרדתי כדי לספר (סתם אני צוחקת, אחלה אנשים יש שם). ודווקא (למה דוקא? לכו תבינו אותי) שם פתאום גיליתי מזה המושג קבלת השונה.. הלכתי לזרוק לסל באולם שם עם עוד ילד וכשאמרתי
לו שאני משחקת כדורסל, הוא לא הסתכל עלי מוזר! הוא לא שאל אם אני לסבית (שינוי
מרענן) הוא פשוט אמר "מגניב" והמשכנו לזרוק. אף אחד לא הסתכל עלי מוזר,
הם היו ממש נחמדים (טוב הי'ניקים לפחות, י"בניקים שם דורשים שיפור)!

וביאסא גיליתי מה ה"כשרון" שלי, הייחוד שלי. אני טובה בלדבר
עם אנשים! הם נפתחים אלי ומקשיבים ואני עוזרת להם. נכון, זו לא הפעם הראשונה שאני
נותנת לאנשים כמעט וזרים שיחות שנותנות מוטיבציה ושיפור הערכה העצמית או סתם שיחות
לפריקה. אני נהנת להקשיב לאנשים ממש כמו שאני אוהבת לדבר. וזה עושה לי טוב לעזור
לאחרים!

וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שאני כל יום הולכת למוסד שבו לא שופטים
אותי כמו שצריך. הגיע הזמן שכל אחד יצא מן הבועה שלו ויתחיל להבין – אנשים משתנים!
החברה הכי טובה שלך מכיתה ז' היא לא אותו אדם בכיתה י', הילד החמוד כשהכרת בט' הפך
להיות הערס המעצבן בי'..

אז בבקשה! צאו מהסרט שלכם, לכו חפשו במה אתם טובים ותנצלו את הכישרון
שלכם לעזור לאחרים. עזבו, תתחילו בזה שתסתכלו על הילדים שבשכבה שלכם ובמקום לחשוב
עליהם מה שכולם חושבים – לכו ותכירו אותם. הגיע הזמן שבני הנוער בארץ יצאו מבועת
הסטיגמות שהם חיים.

אני עשיתי את זה ואין לכם כמה זה עוזר לכם להבין מי אתם באמת.