אתמול הייתי באימון, זה לא אמור להפתיע אף אחד שהייתי באימון, אבל אם נתחשב בעובדה שלא הייתי באימון כבר שלושה שבועות בגלל כל המתכונות הבגרות בכימיה - אותי זה מאד מפתיע שהלכתי סופסוף לאימון.
ואחרי האימון הייתי בבית והתקלחתי, אבל אל חשש לא היה לי רגע דל. מיד כשהייתי מוכנה הלכתי לשחר (שם בדוי, השם המלא שמור עמוק עמוק במערכת העצבים שלי). שחר היא ילדה חמודה שביקשה שאבוא ללמד אותה לפיזיקה, היא ביקשה ממש יפה ולמרות שהיה יום שישי הלכתי לעזור לה (מה גם שהתחמקתי מארוחה מאד מאד משמינה אצל הדודה שלי - שאת היתרון לכך אסביר בפעם אחרת). בקיצור (אל חשש, זאת אני "בקיצור" זאת המילת פתיחה שלי לסיפור מאד ארוך/משעמם/אין לי למי לספר אותו כי חברות שלי התיאשו מהסיפורים שלי)הייתי אומרת לרוב האנשים שמבקשים ממני ללמד אותם לפיזיקה בשישי בערב, שידוע כזמן להשלמת שעות שינה כי אני שונאת "לצאת" עם ילדים, אבל שחר היא הילדה הכי מדהימה שאני מכירה ואי אפשר להגיד לה לא.
אז באתי לשחר בסביבות שש. ישבתי ועבדתי איתה על איך לענות על השאלות בפיזיקה (כי את כל השאר היא יודעת). היא פתרה שוב את המבחן בפיזיקה שבו קיבלה 67 (אחרי הפאקטור שכל השכבה קיבלה כי חצי נכשלו) כשבידה התשובון ואני עזרתי לה כשהיא נתקעה. והיא הצליחה להבין את הטעויות שלה וממש הלך לה טוב ואני שמחה בשבילה.
אבל זאת אני, נראה לכם (אם מישהו בכלל קורא פה) שרק נלמד?! קץ וגרג'ובה! ישבנו ודיברנו על מגמות, על מה נעשה כשנגדל ועל הילדים בשכבה. ופתאום עלתה לי הברקה והזמנתי אותה לפעולה של הקבוצה שלי בנוער העובד והלומד, היא חשבתי על זה והסכימה לבוא, למרות שחששה כי לא תשתלב. אפילו אכלתי אצלה ארוחת שישי, שלמרבה הפלא לא הייתה כל כך מביכה כמו שחששתי שתהיה, ונשארתי אצלה עד מאוחר. כשבאתי ללכת הביתה, כי מאוחר ואני רציתי בכל זאת לישון קצת, היא ליוותה אותי חלק מהדרך הביתה ודיברנו (אני גרה 5 דקות ממנה ובכל זאת היא התעקשה ללוות אותי) ולפני שנפרדנו כל אחת לדרכה הסברתי לה למה אני שונאת ללמד ילדים בשכבה, למרות שזה עוזר לי ובעלה לי את הציונים.
אני שונאת ללמד ילדים בשכבה כי הם רואים בי פתרון לנכשלים שלהם.
אני שונאת ללמד ילדים השכבה כי בסופו של דבר הם שוכחים את בבושקה ורואים בי רק מורה.
אני שונאת ללמד ילדים בשכבה כי אחר כך הם רואים לנכון להתלונן על איך שאני מסבירה את החומר או על הציונים שהם מקבלים במבחן, כשאני מקדישה מזמני הפרטי בשבילם, לא לוקחת כסף או כל דבר אחר בתמורה.
אני שונאת ללמד ילדים בשכבה כי בסופו של דבר התחושה הופכת הרבה פעמים למעיקה - האחריות, החשש אם הם הבינו טוב את החומר ואם הסברתי את כל מה שצריך למבחן.
סיפרתי לה על הפעם שלימדתי את ד' החתיך להיסטוריה והוא שאל אותי מה אני רוצה בתמורה חשבתי להגיד לו "תוריד את החולצה"(סתם כי הוא חתיך, לא בקטע של "אני רוצה לשכב איתו כי הוא חתיך") ובסופו של דבר שתקתי והיא צחקה ואמרה שזה כל כך מתאים לי לצעוק ללו דבר כזה. וכששחר ואני נפרדנו לדרכינו קוראנו זו לזו משפטים מסכמים בזמן הליכה לאחור:
"תודה רבה בבושקה"
"בשבילך הכל"
"יאללה בי"
והיא הסתובבה והחלה ללכת חזרה הביתה.
ופתאום (תפנית דרמטית בעלילה, שקרתה באמת) ד' החתיך עבר ברחוב וקרא "בבושקה"
שחר החלה לצחוק הסתובבה לעברי וקראה "בבושקה" וקרצה לי.
אז אמרתי לה "חסר לך שאת לא באה לפעולה"
וד' החתיך חשב שאני סתם אמרתי לה את זה, אבל אחרי שהסברתי לו שהיא תבוא לפעולה הבאה שלנו (הוא איתי בקבוצה בנוער העובד והלומד) הוא הביע התפעלות, שכן קשה להביא ילדים חדשים לתנועה בכיתה י'.
ואז הוא הזמין אותי לבוא לס' מקסימה, שגרה ממש קרוב, והסכמתי כי:
אלף, זה ד' החתיך והוא ממש חמוד.
בית, ס' ממש חמודה.
גימל (והכי משמעותי), ההורים שלי לא היו בבית וחיכיתי שהם יתקשרו להודיע שהם באים (הבית שלי משעמם כשהוא ריק).
וכשעמדנו בשער ביתה של ס' המקסימה אבא התקשר ואמר לי לחזור הביתה - טיימינג מושלם מבחינתי.
אז התנצלתי במבוכה בפני ד' החתיך וחזרתי הביתה כשאני מחייכת כולי משמחה על צירוף המקרים המוזר הזה. גם דיברתי עם ד' החתיך אחד על אחד במשך כמה דקות והוא רואה בי ידידה (ולא מורה תודה לאל) וגם לא באתי לס' המקסימה.
אני שמחה שלא באתי לס' המקסימה כי היה שתים עשרה בלילה, ולא רק שאני לא כל כך קשורה לחבורה שלה ושל ד' החתיך ונספחיהם (נספחים מבחינתי) גם לא יודעת אם ס' המקסימה תפלוט איזו הערה לגבי שקשורה לעובדה שאני מחבבת את ד' החתיך.
אז הלכתי לי לישון בשמחה וששון ועם חיוך גדול מרוח על פני.
גם התחברתי ממש לשחר ואני צופה את תחילתה של ידידות מופלאה וגם דיברתי עם ד' החתיך (ואני אמשיך להתלהב מזה כמו ילדה קטנה כמה שבא לי! מותר לי בתור עוד קורבן שנפל לרשתו).
אחח איזה שישי כיפי!
שליכם,
בבושקה שמתכחשת לעובדה כי יש לה שיעורים בחינוך פיננסי להגשה עד 9 בערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: