המאלפת של פו הדוב הדלמטי

"אומייגוד בגרות בהיסטוריה בהצלחוששש" "אמלה בגרות ראשונה!! יאללה בע"ה נצליח" "אחרי כל מה שלמדנו הגרות הזאת קטנה עלינו"..

ולחשוב שזה ככה כל שנה.

אבוי! 

טוב נלך לכתיבה יצירתית כי הבגרת ב2 וחצי ואני לא מתכוונת להתחיל חזרה אחרונה לפני 11 כדי לא להכניס את עצמי לפאניקה.

החיים שלי התחילו בתחתית,
ומשם רק מדרדרים למעלה.

מה שנראה לכולם נכון

לא בהכרח נותן את הטון

אחריו אני רודפת.

למראית עין הכל מושלם

ככה זה אצל כולם,

אבל,

הם יודעים שזה לא ככה.

כולם.

ושוב זה לא אני

ושוב זה לא עצמי

ושוב זה רק כולם

רק הם כל הזמן.

וכאשר אני עצמי ומישהו רואה,

שאני לא הקיפוד שכולם חושבים ש

אני מתקפלת חזרה לכדור

של קוצים.

כי ככה הם רוצים.

הקופסה שבה שמו אותי דוקרת

אני כבר פצועה ומדממת.

אך נשכחתי בבלגן הנעורים,

בעוד שהם כולם עם משקפי שמש

רואים רק את ההשתקפות של עצמם.