המאלפת של פו הדוב הדלמטי

כל נער ונערה החיים בישובים קטנים מכירים את הבעיה - יום שישי ואין מה לעשות. 

יום שישי, המשפחה ואני חוזרים מארוחה משפחתית בה חגגנו יום הולדת לדודות שלי ושוב אני וההורים כאסח אחד על השני. כל מה שרציתי היה להתרחק מהבית, קצת שקט שבו לא אצתרך לשמוע את ההורים כועסים על כל מילה שיוצאת לי מהפה. מכיוון שאנחנו בכאסח, הם לא הרשו לי ללכת לישון אצל ה' המלאכית, אבל כן הרשו לי לצאת איתה ועם החבר'ה (לא עד מאוחר). כל מתבגר מכיר את זה - אתה וההורים נכנסים למעגל שבו כולם כועסים על כולם. כל מה שרציתי היה שקט וחברים שיגרמו לי לשכוח את המצברוח המזופת שהיה לי.

אז נפגשתי עם החבר'ה ישבנו ודיברנו, הלכנו התפצלנו וחזרנו ובסופו של דבר ואני ועוד ילד שגר לידי ישבנו יחד עם עוד ילדה על ספסל ופשוט דיברנו על הכל. לא הסתרנו דבר היה ממש כיף ונחמד. אפילו פגשנו את הש"ש של אגף הנוער ויצא לנו לדבר על ההיגיון של להסתובב ברחוב במקום לשבת באגף. השיחה הייתה מעניינת וארוכה, דיברנו על השיעמום והתסכול של הנוער במושבה.

הלכנו ללוות את הילדה שישבה איתנו ובדרך נתקלנו בחבורה של ד' החתיך, הילדה הלכה הביתה ואנחנו נשארנו לדבר איתם. האמת שהיה ממש כיף ומצחיק, בעיקר שברחנו מהסיירת הורים שישבה לנו על הוריד. אני שונאת את הסיירת הורים, כלומר אני שונאת את העובדה שפאקינג צריך סיירת הורים, למה המועצה לא מסוגלת לספק לנוער שרוצה להשתחרר מכל החרישות למבחנים מקום בילוי?

אז הגענו למסקנה שצריך לארגן משהו בשמורת הטבע ליד, שם לא נרעיש לאפחד וגם יהיה כיף. לא צריך אלכוהול, לא צריך אפילו מוזיקה רק תביאו אור. 

כמובן שחזרתי מאוחר הביתה וזאת הפעם הראשונה שיצאתי ביום שישי עם חברים מאז תחילת שנת הלימודים, מכל הסיבות האלה שהזכרתי.

ההזנחה הזאת של המועצה לנוער היא כל כך מתסכלת! לא רוצים שנרעיש? תספקו לנו מקום כזה שנוכל לשבת בלי שתציקו לנו! 

מהורהרת ועם לשון שכבר יוצא מהאוזניים,

בבושקה