המאלפת של פו הדוב הדלמטי

מה כל כך מיוחד ב6 הזה? למה אני מתרגשת מזה כל כך?

ריצות ארוכות. ה' המלאכית לא סובלת אותן, היא אוהבת לשחות, ואילו אני חולה עליהן. אני יכולה רוץ ולרוץ ולרוץ עד האינסוף ומעבר לו. תמיד יצאתי לריצות עם ה' המלאכית, כי כשרצתי לבד תמיד נתפס לי הצד משום מה. הפעם, בגלל שה' המלאכית לא במושבה ואני ממש רציתי לפרוק דברים יצאתי בספונטניות לרוץ. כשאני רצה עם מוזיקה אני חושבת על הכל ובעיקר חושבת על דברים שלא קשורים כלל אלי, מנקה את הראש לדקות מספר ונהנת מהחופש המחשבתי הנדיר הזה.

כשאני רצה, אני לא עוצרת את המחשבות והסיפורים שעוברים לי בראש. אין צנזורה, אין אסור. הפעם חשבתי מה קורה אם בא מישהו למחנה בו אדריך בקיץ את חניכי האהובים ויאיים על חניך באקדח. האם אקריב את עצמי? או אצפה מן הצד? משום מה בראש עבר לי דו שיח עם הרוצח באנגלית. לא יודעת מה הסיבה לכך, אבל ככל הנראה פסיכולוג יכול לנתח את המחשבה הזאת (אגב, בסוף בחרתי להקריב את עצמי).

כשאני רצה עם ה' המלאכית, אני רצה 3-4 ק"מ וגם זה יחסית לאט. והיום היא הבריזה לי, אז יצאתי לרוץ בלעדיה. רצתי ורצתי ורצתי וכשהגעתי לנקודת ההתחלה הבנתי שאני רוצה לרוץ עוד קצת, אז המשכתי עוד ק"מ בערך. חזרתי הביתה, התקלחתי והלכתי למחשב לחשב כמה רצתי.

רצתי 6 ק"מ ב45 דקות! פאקקקק זה המון אצלי!! אני כל כך שמחה.

ואני כל כך שמחה שנאי שמחה על משהו שהצלחתי לעשות

ועכשיו, לישון

כי מחר יש שפצקי, שאני ארגנתי 

ואני כולי בסרטים שאף אחד מהבוגרת לא יבוא..

שלכם,

איילת