המאלפת של פו הדוב הדלמטי

בזמן האחרון, כל מי שסביבי בוהה במספרים, רודף אחריהם וסוגד להם. לכל דבר שעושים מגיע השלב שבו אנשים מתחילים לדבר במספרים. אם זה לשבת בכיתה ולהתלונן שהיום לא נגמר ומישהו יגיד כמה שעות נשארו לסוף היום, או כמה מבחנים נותרו למחצית, או כמה אנשים היו אתמול במסיבה של מישהו.

ולרוב אין לי בעיה עם זה, כי אני מסתדרת מעולה עם מספרים ולרוב אני בוחרת להיות כמו האנשים סביבי, אבל היום, המספרים ניסו להכנס צעד אחד יותר מידי קרוב אל המעגל הפרטי שלי, נטול המספרים.

שלא תבינו לא נכון, אני חולת מתמטיקה ואני ממש אוהבת מספרים, אבל עד שזה מגיע לנושאים אישיים.

היום ילד בכיתה בא ושאל אותי אם זה לא מוזר לי שחבר שלי גדול ממני בשנה וחצי, אם זה לא מרגיש מטריד או שאני מרגישה שיש הבדל..

ופה זה המקום שאני לא נותנת למספרים להכנס. אני לא מסתכלת על גיל אצל אנשים שאני אוהבת אלא על אופי. והחבר שלי הוא אדם משהים ואני באמת אוהבת אותו, ולא לא מרגישים שהוא גדול ממני. אני מרגישה איתו יותר בנוח מבחינת הלסמוך עליו, מאשר שאני מרגישה ככה כלפי רוב החברות שלי. אזילדי השכבה היקרים שלי סלחו לי אבל האם זה שהוא גדול ממני אומר שאסור לי להיות איתו?! באמת? זה מוזר רק כי יש לו גיל אחר? 

אז סליחה, אני מעולם לא הסתכלתי על דברים כאלה כשעשיתי את התהליך החשיבה שלי בבחירת בני זוג. הוא יותר בוגר מרוב האנשים שאני מכירה והמערכת יחסים איתו היא אולי די חדשה, אבל היא עושה לי טוב. אז ללכת ולהגיד שההפרש בגילאים שלנו פדופילי, ושהוא מנצל אותי מינית זה שקר וגם ממש מעליב. זה שהוא בן 18 וחצי אומר ששכבנו תוך חודש? זאת באמת שאלה שנראה לכם מן הטקט לשאול? או בכלל להניח דבר כזה?

ידעתם שהייתי הנשיקה הראשונה שלו? שכל פעם שאנחנו מתראים רוב הזמן אנחנו בכלל מדברים וצוחקים?

חשבתם פעם שיש דברים שעדיף לא להגיד?

כי זה לא נראה ככה.

איילת