המאלפת של פו הדוב הדלמטי

"בנות שלום, לאור המצב אין אימונים ב*** כרגע, בבקשה תישארו קרובות למרחבים מוגנים."

זאת ההודעה שקיבלתי מהמאמנת שלי ביום רביעי. מאז שהחל מבצע "עמוד ענן"אין לי אימונים ובצדק, כל הזמן נופלים שם טילים. כל הקבוצה שלי בטווח האש חוץ ממני. רק אני נמצאת בישוב שנמצע ב"עין הסערה" הידוע בשם הקילומטר ה41 מהרצועה. טילים לא נופלים פה, אבל את שגרת הלימודים מזעזעים כל הזמן קולות הנפילות, שנשמעים מהישובים ליד, ומטוסים שלא מפסיקים לטוס לכיוון עזה מהבסיס הקרוב. האזעקות שלא שייכות לנו, מלחיצות אותנו שוב ושוב. בדרך לבית הספר, אנחנו רואים את היירוטים של כיפת ברזל. הדריכות שכל הזמן קיימת, הציפיה לאזעקה הראשונה שתשמע בישוב, המחשבה האם שומעים אותה טוב או חלש בבית? ושוב הכל לא ידוע, הצופרים עוד לא הופעלו. בבית הספר כבר היו לנו שני תרגילים שונים. הוא מלא בילדים של המורות שבאים איתן לעבודה כדי לא להישאר בבית ולסבול מהאזעקות. המורות עונות באמצע השיעור לטלפונים ומשפט הפתיחה שלהן הוא "הייתה נפילה?".

אז נכון, תודה לאל אני לא בטווח כרגע של הטילים. אבל לפעמים בהפסקה, כשיש שלוש דקות ללא מטוס, בום או שיחה על המצב הביטחוני, עולה בראשי המחשבה המזעזעת - אם פה זה נראה ככה, איך מרגישים תושבי הדרום? 

הנפילות אולי לא פה, אבל מרגישים אותן כל הזמן. וזה לא משהו שמעודד כל כך.

בבקשה שכל זה יגמר כבר..

איילת