לפעמים, למרות שהלפעמים המדובר בא מספר פעמים ביום, אני חושבת על לעזוב את הבית. אני ילדה נורמטיבית, חיה בישוב מבוסס, עם הורים קרייריסטים ועוד 4 אחים. ובכל זאת - רע לי פה. ב"משפחה החמה והאוהבת" שלי. האטימות שאני נתקלת בה כלפי היא לעיתים בלתי נסבלת. תחושת הניכור והחוסר שייכות רק גדלות מים ליום. השאיפה שלי היא להגיע לגיל 18 ולהתגייס. ובבסיס, לסגור כמה שיותר שבתות.
כשאני שואלת את עצמי איך רע לי במשפחה כה "טובה", הדבר הראשון שעולה לראש הוא פשוט ההורים. ומה רע בהורים שלי? אמא שלי נחשבת לאישה "חמה", "חברותית", "מדהימה" האמא הטובה שילדיה ילדים למופת. ואבא? אבא עובד בהייטק, רואים אותו שלוש שעות ביום, שניים שלושה משפטים מידי פעם וזהו. גם הוא אדם מאד "חם" ו"חברותי". ככה הסביבה שלי קולטת אותם, ככה כולם אומרים.
חבל שאני לא כמו כולם. אמא שלי רודה בי ודורשת ממני לסור למרותה בכל שניה שנפשה חשקה בה. מזתאמרת רודה? בואו ואסביר לכם במספר קטן של דוגמות, חלקן ממקרים יומיומיים וחלקן ממקרים חד פעמיים ומרגיזים.
-אמא שלי טסה לחו"ל לכנס, באותו השבוע בו אבא טס לאמריקה לכנס אחר. הייתי הבוגרת בבית, כי אח שלי בבסיס ויגיע רק באחר הצהריים של אותו יום חמישי בו נסעה. אבא כבר נחת והוא בסדר. אמא מעירה אותי ב4 בבוקר לעזור לה בנושא שאני לא מבינה בו ואז מתעצבנת עלי ומאשימה אותי (ללא כל סיבה נראת לעין) בבעיות באנשי הקשר שבפלאפונה. כמובן שב5 הגיעה המונית ואני עזרתי לה לצאת. אחרי זה הייתי אמורה לישון עוד שעה (תתפלאו, זה לא אפשרי כשמעירים אתכם בבהלה) ולנהל את הבית. להיות האחות התומכת לאחותי הקטנה עם בעיות השינה שלה, להרגיע את סבא שלי כשלא מצא את אח שלי שאחר בחזרתו מהבסיס ולהחזיר אותו ב12 בלילה יחד עם סבא הביתה. להשכיב את האחים הקטנים לישון, לדאוג שאחותי המתבגרץ השני תהיה בסדר וללמוד למבחן בהיסטוריה שהיה לי למחרת. כשהעזתי להגיד לה שהדבר הזה לא היה הוגן היא טענה ש"את הבת שלי ולפעמים אין מה לעשות זה מה שאת צריכה לעשות".
-אמא לוחצת עלי ללמוד למתמטיקה ולהצליח בזה כי זה המקצוע שבו בעיקר אני מתקשה. כל זה טוב ויפה אך כשיש לי מבחן קרב ואני לומדת היא לא רואה כל בעיה לתת לי לשמור על האחים הקטנים שלי, להשכיב אותם לישון ולטפל בבית בזמן שהיא ב"סידורים". כשאניאומרת לה שזה לא בסדר, היא טוענת שאני כפויית טובה ושאין מה לעשות. (ואז היא התלוננה שיש לי 65 במתמטיקה בתעודה ושאני לא משקיעה מספיק בלימודים, כשהממוצע שלי היה 90.5 ואני ב5 יח"ל..)
-כשאני באה לדבר עם אמא שלי על משהו היא לא מתייחסת לדברים שלי, מתנהגת בריחוק ואף מגיבה בציניות ובתגובות שלא נעימות לי. כשאני אומרת לה את זה היא אומרת לי שאני לא יודעת לצחוק. זה הגיע לסיטואציות שאני הולכת לבד לרופאה שלי, מקבלת מרשם לגלולות למניעת הריון וזורקת לה את זה על השולחן בלי לדבר איתה, ולה לא אכפת.
-אני הבייביסטרית של הבית, הצרכים שלי משניים לשל אחיי. נוקדה. כל השאר לא חשוב. אני חצי מתה פצועה חולה - עושה בייביסיטר ואוי לי אם אתלונן.
-אני צריכה לעשות כל מה שאמא אומרת, כי היא אומרת לי לעשות את זה. אין מקום להתווכח, כי רצון אמא מעל לכל
- אני עושה את מה שאמא שלי אומרת לי לעשות, היא מתחילה להגיד שלא עשיתי את זה. יום אחד היא ביקשה ממני למיין את הבגדים שבחדר ומה שמלוכלך לזרוק לכביסה. זה מה שעשיתי, וכשהיא באה הביתה היא התחילה לצעוק עלי שלא מיינתי ופשוט זרקתי הכל לכביסה.
- אני יושבת בסלון עם חברה ולומדת למבחן גדול (כי החדר שלי קטן ואי אפשר ללמוד בו ולהתרכז), האחים שלי צורחים כשהם עולים למעלה לישון, אני מבקשת מהם להנמיך קצת את הווליום ואמא שלי עונה לי "הסלון הוא מקום ציבורי בבית הזה, יש לך בעיחה תלמדי בחדר שלך" (ההוא שאי אפשר ללמוד בו כי אין בו מקום אפילו לשני כיסאות אחד ליד השני בין המיטה לשולחן). אפילו חברה שלי הייתה בהלם והיא חברה טובה שלי מכיתה ג'.
ואבא? מי מכיר את אבא בכלל? לא בבית, וכשהוא בבית הוא רק אומר מה לא בסדר ב"צורה הומורריסטית". כשאני כועסת הוא מבטל את זה ואומר "גיל ההתבגרות, זה יעבור לך". כשהוא מבקש ממני לעשות משהו שלא מתאים או שלא ביכולתי (כמו לקחת את האחות שלי לגן בבוקר שישי בו יש לי מבחן או אחרי בצפר כשאני עוד לומדת) הוא אומר "בשביל מה יש לי אותך אם לא בשביל זה?" (ב"צחוק" כמובן, כי דברים כאלה לא פוגעים בבת שלך בכלל אבא. כן היא פשוט תסבול את הירידות שלך עליה בשקט ותהנה מהם כי כולם אוהבים שיורידם עליהם). היא גם תוציא את הכלב הגדול שמושך אותה בכוח כל הטיול, עם קרסול כואבת כי היא יכולה לסבול בשקט וזה מובן ולגיטימי.
כשהוא צודק או חושב שהוא צודק, הוא "שמח לאידי" (הגזמה קצת, אבל זה הביטוי הכי טוב שיש לי לחיוך המרוצה מעצמו שיש עליו).
אני לא יכולה לדבר עם ההורים שלי, אין לי בשביל מה אניפוחדת לפנות אליהם בבעיות שלי, בבקשות ודברים אחרים כי אני יודת מראש שרוב הסיכויים שהם יבטלו את הדעה שלי בבוטות. אני רוצה ללכת לישון אצל החברה הכי טובה שלי ביום לימודים כי אבא שלה מגיע מאוחר והיא מפחדת להיות לבד, אבל אני לא יוכלת לפנות להורים שלי כי הם יגידו לי "לא" ו"מה נראלך זה יום לימודים" ו"אני לא חושב שזה מתאים עכשיו". רק בטון מזלזל ומעליב.
נקעתי את הקרסול בראשון שעבר במשחק בירושלים. כשחזרנו המאמנת הקפיצה אותי לצומת בילו ואני לא הרגשתי בנוח להתקשר להורים לאסוף אותי כי פחדתי שהם יגידו לי לא, או יתחילו להתלונן על כך שאני לא צריכה לעשות ספורט (דבר שהם מכריחים אותי מאז שהייתי צעירה ועד שמצאתי מה שאני אוהבת הם מתלוננים שזה לא נוח להם - ואני נוסעת באוטובוס). אני פאקינג חשבתי שההורים שלי לא יסכימו לאסוף אותי מהיישוב הסמוך כי חשבתי שמאוחר ואולי הם יכעסו עלי שאני מתקשרת מאוחר שיבואו לאסוף אותי.
והכי נורא, הם לוחצים עלי לקחת בחירות שלא מתאימות לי. זה התחיל כשהייתי צעירה יותר ואמא הייתה לוחצת עלי לקנות בגדים שלא רציתי ולא אהבתי ואז ללבוש אותם (ומאז אני לא יכולה ללכת לקנות בגדים או לסבול בגדים חדשים שלא קניתי בעצמי, וכשחבר שלי קנה לי חולצה התעצבנתי עליו שאני שונאת בגדים חדשים שלא אני בחרתי). הם לוחצים עלי לקחת מורה פרטי במתמטיקה במקום לתת לי את השקט שאני אוכל ללמוד. הם לוחצים עלי לשמור על האחים שלי כל כך הרבה, שאני פשוט שונאת אותם. כן, אני שונאת את שני האחים הקטנים שלי. שונאת אותם וכל יום שואלת את עצמי למה ההורים היו צריכים עוד שניים. כל יום. אני לא יכולה לסבול אותם, וההורים לא עושים כלום בנידון, למה אני צריכה להיות האמא בבית הזה? להתקשר בשביל אחותי לחברות כשאמא שני מטר לידי ואין לה כוח? להכין ארוחת ערב כי ההורים שוב יצאו. להשכיב את האחים הקטנים שלי בשיתוף פעולה עם אחותי המתבגרת, לפעמים 3-4 פעמים בשבוע רגיל.
אני מרגישה שאין לי מי שאפילו יקשיב לי בבית הזה, אחותי המתבגרת מגינה על ההורים. אח שלי הגדול טוען שהכל קצר ואני רק צריכה ללכת ולדבר איתם. אני? ללכת לדבר עם ההורים ששוב ושוב צוחקים על ההחלטות שלי? (חבר חדש, להיות צמחונית, להרחיב את מה שהרחבתי, להיות בתנועה וכו'..) שמנסים לגרום לי לחזור בי מההחלטות שלי? (לשים סיר בשר מולי בארוחת שישי משפחתית ולרדת על זה בכל הזדמנות, לזרוק הערות על זה שאני בוגרת מידי תנועת נוער כשאפילו אמא שלי קימנרה במסגרת השמו"ץ, להגיד "אמרתי לך" כשיש לי לחץ ואני מבקשת שלא יתנו לי לשמור על האחים שלי שוב..) עם ההורים האלה לדבר?! אפילו להתקרב אליהם אני לא רוצה.
כבר שנתיים ככה המצב והוא רק מחמיר עם הזמן והם דורשים ממני יותר ויותר דברים שאני לא מוכנה לתת. ופעמיים ביום אני חושבת על לצאת מהבית, ללכת לגור אצל החברה שלי שרק היא יודעת על המצב והציעה לי לבוא לגור אצלה עד שירגעו הרוחות. לעבור לפנימיה רחוק מהבית ולא לצאת לאף שבת (אבל אי אפשר בגלל מקצועות ההרחבה שיש לי, שנוצר מצב שרק בבית הספר שלי אני יכולה להרחיב ואני רוצה לסיים אותם).
כשאני מבקשת כסף לנסיעות לכדורסל, הם נותנים לי. יש לי אוכל בבית, ומיטה חמה, ובגדים. אבל אין לי אוזן קשבת. אז אני שונאת את המשפחה שלי ואת הבית למרות שאני אמורה לחיות "חיי דבש". הבית שלי מבחינתי הוא אש"ל - אוכל, שתיה ולינה. ואפילו לא קצת מעבר.
עריכה: ראיתי פוסט ישן שלי מיולי שכתוב בו דברים דומים, רק ששם עוד היה לי כוח לויכוחים האינסופיים עם ההורים.וזה מצחיק שלא רק ששום דבר לא השתפר, אלא רק נעשה גרוע יותר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: