המאלפת של פו הדוב הדלמטי

החיים הם כמו גלגל, ואיתם גם המשקל. בכל פעם אני מוצאת את עצמי מנסה להשאר מאוזנת, בטווח משקל מסויים, אבל לא תמיד זה אפשרי. מי לא מכיר את זה? רזית את הכמה קילוגרמים העודפים שלך, אין מרוצה ממך בעולם. ואז אתה לא שם לב והם חוזרים. בהתחלה זה לא נורא כי עלית רק קילו, ומה זה קילו לעומת השישה שהורדת? ואז עוד קילו, וגם הוא לא נורא, כי זה טבעי לעלות ולרדת במשקל. שני קילו לפה, שני קילו לשם.

אבל יום אחד אנחנו קמים ומגלים שכל הקילוגרמים חזרו, לפעמים גם בתוספת של ריבית. וכל הכיף שהורגש מתחלף בתסכול ובהבטחה לרדת שוב. ומהיום מתחילים דיאטה. אבל היום ערב חג ויש ארוחה  אצל סבתא ומחר אנחנו אצל הסבתא מהצד השני אז אחרי החג. כי אין מה לעשות וארוחה זו ארוחה. 

אז זהו. שלא. לא הפעם. 

משקל חמקמק שכמותך, אני לא אתן לך להחזיר אותי ל70 קילו. אתה מאד חמוד שאתה מנסה לנצל את התקופת מבחנים שלי כדי לעלות שוב. רק שכחת שהפעם אני חכמה יותר, מנוסה יותר, נחושה יותר. אני לא אתן לך להוריד אותי חזרה לדימוי עצמי של שלשול. אז תרגעי, אנחנו נרד לאט ובזהירות את הארבעה קילו שעלית, אל תיכנסי לפאניקה. 

אגב, אם תחזרי לעשות תרגילי בטן אולי יחזרו לך שרירי הבטן, ואם תחזרי לעשות משקולות, אולי יהיה לך פחות מדלדל בזרועות. או שתמשיכי לשבת מול המחשב, בטענה שזה שלמדת עכשיו 8 שעות לבגרות בגאוגרפיה מזכה אותך במנוחה ובחתיכת עוגה. יאללה קמנו לעשות הליכה ואז קצת משקולות וסטים של בטן. 

כי עצלנות זה מדבק וה62 קילו קורא לי.

אני לא אהפוך לסמרטוט שהייתי לפני שנה, לא הפעם.

ואולי כדאי שעל הדרך אפסיק לדבר אל עצמי, אני הופכת להיות יותר ויותר דומה לאמא וזה לא תמיד מחמאה. 

אילת