המאלפת של פו הדוב הדלמטי

ככל שזה מתקרב, ככה זה נראה יותר רחוק. 

וואלה איזה משפט פוצי זה, אבל כל כך נכון! הנה המסיבת סיום מתקרבת, הטסט מתקרב, הקורס מדריכי כדורסל מתקרב. הנה המכינה שלי מציצה מסקרנות מעבר לפינה. ואיך אני אמורה להגיב? אני עדיין מרגישה ילדה. אני לא חושבת שאי פעם ארגיש מוכנה לכל השינויים האלה. כשהתחלתי את כיתה א' וראיתי י"בניקים, עזבו, כשראיתי ו'ניקים הייתי בטוחה שאין סיכוי שגם אני אהיה כמוהם. 12 שנה נראו לי כמו נצח והייתי בטוחה שאמות לפני שאסיים 12 שנות לימוד. אבל הנה אני היום, עדיין חיה ונושמת ומסיימת י"ב! את כמות השינויים שעברו עלי בשנים האלה לא יכולתי לחזות אי פעם.

אני מסתכלת אחורה, על כל התקופה הזו של בית הספר. אני רואה את המגורים בארצות הברית, את החרם בכיתה ג', את הדחייה החברתית של כיתה ז', את ההשתלבות החברתית בכיתה ט' ואת הלימודים האין סופיים של כיתה י"א. אני רואה את כל אלה וגאה בעצמי שסיימתי את התיכון שפויה. אני הולכת לסיים את התיכון שפויה, עם 40 יחידות ועם מעגל חברים קרוב ונאמן. 

איזה התרגשות אוחזת בי רק מהמחשבה שאחזיק בתעודה שלי של 12 שנות לימוד ואדע שהצלחתי ושלא ויתרתי לעצמי גם כשזה היה קל. 

איך אתם מסיימים/ סיימתם/ תסיימו את התיכון שלכם?

אילת