המאלפת של פו הדוב הדלמטי

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני מסתכלת ולא רואה. כמה פעמים אני צריכה זמן כדי להבין את המחשבה הזו שמגרדת לי בסוף המוח..

היום סיימתי את הקורס מדריכי כדורסל בשעה טובה ומוצלחת, נשאר לי רק לעבור 28 שעות של עזרה ראשונה. ביומיים האחרונים ביליתי עם אדם בשם יאיר. האמת שהוא יותר ילד (סיים כיתה י' הצעיר) אבל היה לי ממש מעניין. יאיר גר בגוש עציון, כיפה סרוגה, גבוה ורחב. ארבעה דברים שיגרמו לי להרתע מאדם כזה. אבל יצא לי לדבר איתו ביומיים האחרונים של הקורס וממש נהנתי. כמה זמן לא פגשתי אנשים עם דרך ארץ. דרך ארץ כמו שלמדתי אז בבית הספר באמריקה בכיתה ב'.

יאיר נראה כמו האקס שלי, מי שקרא קצת בבלוג יודע שהאקס הזה השאיר אותי די שבורה. זה די הימם אותי בהתחלה, הדימיון הנורא הזה. המבנה גוף, האף, צורת הפנים, הזיפים.. כל אלה העלו לי זכרונות לא נעימים. אבל יש הבדל מאד גדול בין האקס ליאיר - האופי. בעוד שאחד היה אנוכי, השני רק מחפש לתרום במד"א. אחד עצלן והשני ספורטאי. אחד לא יכול לקבל אחרים והשני מקבל בהבנה אחרים שלא חיים בדרך שלו. כל כך דומים בחיצוניות וכל כך שונים בפנימיות.

והייתי רוצה לספר את זה לרוסי, כמה טוב לי לראות שהוא לא דומה לאקס שלי ונחמד. אבל אני יודעת שהוא שוב ירגיש כאילו אני מעריכה אחרים יותר מאשר אותו (דבר שלא משנה כמה אכחיש ואוכיח אחרת ישאר לפרק זמן ארוך..). וזה מבאס אותי שאני לא יכולה לחלוק עם החבר שלי את ההתקדמויות שלי, את ההתאוששות שלי, מבלי לגרום לו לחשוב שאני אוהבת אותו פחות. דווקא להיפך, להיות בקורס מלא בנים, ספורטאים, "חתיכים", "מגניבים", שכל בת ובן היו רוצים לצאת איתם (אני יכולה להמשיך עם התיאורים אבל הנקודה הובהרה) גורם לי לחשוב עליו יותר, ולאהוב אותו יותר. כל פעם שאני בוהה בהם משחקים אני אומרת תודה לאל שהוא החבר שלי. ושהחבר שלי לא משחק כדורסל. כי עם כמה שהם ילדים ממש נחמדים, הם לא הטעם שלי, הם לא הוא.

ככל שהקורס המשיך, ככה להסתכל על הבנים שלמדתי איתם (כולל הכדורגל והג'ודו שהצטרפו לעיוני) גרם לי להתגעגע אליו יותר. כל פעם ראיתי אותם ודימיינתי אותו. כל פעם  דיברתי איתם וחשבתי עליו. כל פעם בהיתי בהם ופינטזתי עליו. 

אבל איך אני גורמת לו להבין את זה?

להבין שהוא האחד בשבילי, וכשאני פוגשת מישהו אחר שמגרד את הרמה שלו, זה רק גורם לי להתגעגע אליו יותר.

אילת