המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אתמול חגגתי עם המשפחה 18, והיה ממש כיף. הרוסי היה אצלי וראיתי משפחה שלא ראיתי הרבה זמן. אבל היה לי קשה. 

זה היום הולדת הראשון שאח שלי הגדול פספס. אני מבינה שהוא לא ממש יכל להגיע בגלל צה"ל, אבי הוא היה כל כך חסר. החלק שהכי הכי נהנתי בו היה כשהתקשר לאחל מזל טוב. הוא אפילו ציין שהתקלח לכבוד החגיגה. וזה היה כל כך מבאס, כל כך מתסכל לחגוג בלעדיו.

אני על סף דמעות כל הזמן, אני דואגת לו ללא הפסקה והוא ממש חסר לי. אני מקווה שהוא בסדר ושיחזור בקרוב..

אנחנו כנראה לא נטוס לאירלנד כי לא ישחררו אותו, ואת השבועיים חופש שלי לפני המכינה אני הולכת לבלות בלשמור על האחים שלי. אולי אנסה להוציא מזה קייטנה כי כרגע זה הפתרון הכי טוב שיש לי.

עוד יומיים מסיימת את הקורס מדריכים! 

כל מה שבא לי זה לישון.

לישון ולהתעורר כשהוא יחזור.

הפרידה מהקן אכזבה אותי, הם פשוט לא התייחסו אל ילדים שכן עשו המון (אהמ אני וכתם במצח) והתייחסו לאנשים שלא היו הרבה, זה היה מבאס. אתה משקיע ועוזר ונותן ונותן ולא מבקש שומדבר בתמורה ואז מגלה שכולם זוכרים את אלה שלא היו. איזה מבאס זה. היה עדיף שאדלג על האירוע הזה ואלך לישון קצת.

הארוחה המשפחתית אצל הרוסי עברה בסדר.. נראלי.

אילת