המאלפת של פו הדוב הדלמטי

החלק האהוב עלי בספר הוא המשפט פתיחה. כל סופר בוחר להשתמש בו כראות
עיניו. אני בעצמי אף פעם לא מצליחה להמציא משפט פתיחה מוצלח. כל משפט נראה לי
מאולץ או בנאלי. בגלל זה בדרך כלל אני פשוט לא טורחת לכתוב. אבל הפעם אני לא באמת
יכולה להחזיק את המחשבות מלזלוג למקלדת. את מבינה בוודאי שעניינים של הלב הם דבר
מסובך. והם דבר יותר מסובך כשהתמימות שלך כבר הלכה לאיבוד.

אני כבר יודעת ומודעת לעובדה, שלעולם לא תהיה לי מערכת יחסים
נורמאלית. אולי אני פשוט מבקשת יותר מידי? מה אני מחפשת בכלל במערכת יחסים? שיהיה
החבר הכי טוב שלי, שיהיה נאמן ויהיה מעניין איתו. עד היום לא הצלחתי למצוא בן אדם
שענה על שלושת הקריטריונים. בהתחלה הם ברחו לי, כי סמכתי על האנשים הלא נכונים. אחר
כך הם לא היו החברים הכי טובים שלי ובסוף האחרון פשוט לא עניין אותי. נשאלת פה
השאלה – האם אני מתפשרת? האם אני לא מאמינה לעצמי?

ג'נין אמר לי שאני הרבה יותר שברירית בעיניו אחרי מה שסיפרתי לו על
האקסים. אני לא שברירית. אני לא עדינה ואני לא סדוקה. אני אילת, אותה אילת
שהתמודדה עם הכל ויצאה בסדר פעם אחר פעם. אני עליתי מהבורות שחפרתי לעצמי בלי עזרה
של אף אחד. אנשים במכינה לא יודעים את מה שעבר עלי לפני המכינה, כי אני לא רוצה
רחמים. אני לא מסכנה, למען האמת יש לי המון מזל. מכל האקסים שלי למדתי והשכלתי ולא
חזרתי על אותה טעות פעמיים. אני לא מסוגלת למצוא את עצמי בעמדה של חולשה. קושי הוא
בחירה, וההתמודדות איתו היא זו שנחשבת.

אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק להתעסק בשטויות. אני רוצה לצרוח את התסכול
שלי החוצה. אני רוצה ללכת אליו הביתה ולמשוך לו באוזן. עד שחשבתי שיהיה לי משהו
מוצלח, הוא לא יעבוד. הוא לא יעבוד ואין לי איך לשנות את זה. אני ממש בטוחה שהוא
יגיד לי שהוא לא רוצה שנמשיך, אני יודעת את זה. לא צריך להיות גאון גדול אחרי
שמכירים אותו קצת. ואני לא רוצה שיגיד את ה"לא" הזה. אני רוצה שיגיד כן. אני רוצה
שיבוא אלי ויגיד שהוא מצטער ושהוא טעה. אני רוצה שנהיה ביחד.

הוא מדהים, כיף לי איתו ומעניין, הוא נאמן והוא החבר הכי טוב שלי. אז
למה אלוהים למה הוא צריך לחשוב על זה שוב? אם הוא לא היה מרגיש כלפי משהו, אז
הייתי מבינה. אילו חטאתי, שיקרתי, בגדתי, עשיתי משהו אסור, הייתי מבינה. אבל בגלל
שיצאתי ממערכת יחסים אחרת לפני שבכלל דיברנו על האפשרות שיהיה בינינו משהו? בגלל
שיצא לי לפעמים לחשוב עליו? זה הדבר הכי מתסכל בעולם. זה ממש כואב לי לחשוב שזה מה
שיפריע.

אני רק רוצה להגיד תודה לחוסר אמון שיש לי עם אנשים. אחרת הייתי מרשה
לעצמי להתאהב בו לגמרי. אילו זה היה קורה, הייתי משתגעת עכשיו הרבה יותר ממה שקשה
לי כרגע. הלב שלי מאוחסן מאחורי מנעולי ברזל ולא אתן לו לצאת יותר אף פעם. סתם,
הגזמתי, אבל אני לא אתן לו לצאת בזמן הקרוב. הוא צריך קצת אילוף הלב הסורר הזה. הוא כל
הזמן גורם לי לאהוב את מי שלא מתאים. כואב לי עכשיו ואף אחד לא יבין את הכאב. גם
אין לי עם מי לדבר, כי הבן אדם היחיד שאני מצליחה לדבר איתו בקטעים האלה הוא
ג'נין. אילו יכולתי למצוא שניה לדבר איתו ולקבל את האדישות שלו חזרה, שתסדר לי את
הראש. הוא אמר ששבוע והכל יסתדר בכל פעם שהיה לי קשה ובכל פעם צדק.

זה לא הוגן לאבד חבר בגלל הקטע הזה. הלוואי ולעולם לא אצא יותר עם
אנשים, הלוואי שלעולם לא אצטרך להרגיש קרבה לאף אחד. הלוואי שהיינו במכינה עכשיו
והייתי תופסת אותו לשיחה ומרגיעה אותו. הלוואי שלא היה כואב לי עכשיו. הלוואי
שיקרא את זה. הלוואי שיבין שאני רצינית. הלוואי וכל זה לא היה קורה ולא הייתי
נכנסת לכאב הזה מההתחלה.

אני לא טובה עם להתאפק, אני לא טוב עם לחכות. אני לא מצליחה להתרכז
בדברים אחרים. אני לא מצליחה לעשות דברים אחרים או להתנתק מהפלאפון. כל הזמן בודקת
מתי הוא היה מחובר. כל הזמן מתפללת שייתן תשובה. שאם זה לא – אז שאוכל לבכות בלי
שכל המכינה סביבי ואם זה כן – שאוכל לנשום כבר כמו בן אדם. אבל שיגיד, כי כרגע אני
חסרת מנוחה. אני לא יכולה, אני משתגעת. ואני לא אשלח לו הודעה. לא אני לא. אני אתן
לו את הספייס שהוא צריך ועד אז אדפוק את הראש בקיר. אני לא מבינה איך הגעתי למצב
הזה. קשה לי ואני צריכה עזרה, ואין ממי.