המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני הולכת לסכם את השבוע האחרון בצורה שלא שמה זין על אפחד. כי מי כבר קורא כאן אם לא עדכנתי מאז שנכנסתי למכינה?

אני בבעיה, אני בבעיה גדולה.

הרוסי ואני נפרדנו אחרי שנה וחודש, פרידה שאני יזמתי והייתה בשבילי הקלה עצומה. עם כל האהבה שהייתה ביננו זה פשוט לא הספיק, לא רק שזה לא הספיק גם היה חסר ביננו המון כנות בנוגע לתחושות ורגשות. בקיצור, אחרי חודש שלם שאני כל הזמן מבולבלת ולא יודעת מה לעשות נפרדנו. זה היה קשה להגיע להחלטה הזו והייתי צריכה לעשות את זה קודם. אני סתם משכתי חודש כי עמדתי בקצה של צוק וסירבתי לקפוץ עד שלא הייתה לי כל ברירה. אז בשבת בערב, אחרי שישנתי אצל הרוסי והיה לי מזעזע, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד. הוא קיבל את זה יפה, ידע שזה יבוא בקרוב. זה קשה לסיים מערכות יחסים בטוב, כי זה לא פיצוץ, אתה לא יודע בוודאות של ממש אם לזרוק או לא. שנה זה הרבה זמן, מערכת יחסים הופכת להרגל. אבל אחרי חודש שלם שההחלטה נמצאת אצלי בידיים ואני מתחבטת בה החלטתי להיפרד. אין טעם לחזק מערכת יחסים שאני רואה לה סוף והוא לא. אני לא רוצה שיגדל את הילדים שלי, והוא רצה שנתחתן.. אז זהו סיימנו.

הייתי במכינה ודיברתי עם אנשים, קצת בהלם מהעובדה שאני רווקה אחרי כ"כ הרבה זמן. ישבתי עם ג'נין, ידיד טוב שלי במכינה. ישבנו כל הערב ודיברנו ואח"כ גם ישבנו בסלון של הדירה שלי והמשכנו לדבר. האמת שבהתחלה סתם דיברנו, הרגע סיימתי מערכת יחסים ואין לי כוח לדבר על דברים מדכאים. אז היה מלא צחוקים. אח"כ כמעט כל מי שבדירה הלך לישון והשיחה נהייתה קצת יותר רצינית. ואז נחתה עלי ההבנה שאני מפגרת. אני מפגרת ומודעת לכך. אולי במקום פיגור עדיף להתשמש במילה טמטום. בכל מקרה זה לא משנה. אז המטומטמת שלפניכם הבינה שהיא בזבה את כל החודשיים האחרונים בתיקון מערכת יחסים שהיא ידעה שאין לה סיכוי, במקום להיות עם ג'נין, החבר הכי טוב שלה. למרות ששנינו בכלל לא ידענו אם אנחנו רוצים את זה ואם זה מתאים. ג'נין ביקש זמן לחשוב על זה ונתתי לו. אני לא ממהרת לשום מקום בכל מקרה. 

הכירו את ג'נין, הילד הכי נכה רגשית במכינה, הכי ציני, הכי ביקורתי, השחקן הכי טוב ובעיקר החבר הכי טוב שלי. וגם הילד שלמחרת הסכים שננסה. אז היו לנו כמה ימים נפלאים בהם אנשים הציקו לי ואף אחד לא שאל אותו, כי זה ג'נין. אבל המשכנו להכחיש. ואז הגיע הטיול המכינתי. שהיה ממש כיף. טיילנו בצפון וירד עלינו גשם אתמול והיה מצחיק . עשינו מסלול של 5 ק"מ ב6 שעות בערך בגלל הגשם.. אבל היה כיף. גם בסוף הגענו למעיין. טיילתי עם ג'נין הרבה יותר ממה שתכננתי. גם הלכנו לישון אחד ליד השני.

הקטע הרציני מתחיל כאן. ב3 וחצי התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון, אז הערתי אותו וביקשתי שיעבור לשק"ש שלי. הוא עבר ולא הלכנו לישון בסוף. פשוט דיברנו והתנשקנו והיה ממש כיף, קצת פרטיות במכינה חסרת פרטיות. לא ישנו עד הבוקר.. ורוב החבר'ה בכלל לא יודעים שישנו באותו שק"ש. אח"כ את רוב היום הלכנו ביחד ודיברנו. כל כך כיף לי לדבר איתו. גם אפלטונית הילד הזה משהו מיוחד. בקיצור דיברנו המון וכשהגענו למכינה נעלנו את החדר שלי וסוף סוף הייתה לנו פרטיות. לא שכבנו כי זה נראה לי קצת יותר מידי מוגזם, אבל בכל מקרה היה כיף. היינו שם איזה 4 שעות. אמא התקשרה לברר שאני בסדר, והסברתי לה שאני והרוסי נפרדנו. ההורים לא יודעים דבר על הקשיים שהיו לי בחודש האחרון אז לא טרחתי לספר להם על הפרידה לפני ליל הסדר.. הדבר העלה ביני לבין ג'נין שיחה מאד עמוקה על שנינו. אגב, פרט שלא סיפרתי עליו - לילד יש עקרונות מסויימים שהוא בחיים לא יוותר עליהם. בקיצור, הוא הגיע למסקנה (שמאד מחמיאה לו שלא לצורך) שהפרידה ביני לבין הרוסי קשורה אליו. ושהוא לא בטוח שזה נכון להמשיך.

עכשיו כוסשלדודהשלך, או שהיית עושה את זה בהתחלה ממש, או שלא היית עושה את זה ככה. התחלתי לתת לך את הלב שלי ביצ'.. למה חשבתי שאם אתה החבר הכי טוב שלי אז אפשר כל כך לסמוך עליך?! למה אני בחיים לא אהיה במשהו נורמאלי? אני יודעת שאני מגזימה בתגובה שלי, אבל אני מתוסכלת. החבר הראשון שלי נפרד ממני ע"י כך שלא דיבר איתי והיה עם מישהי אחרת. החבר השני נפרד ממני בהפתעה במכון ויצמן. השלישי היה שמוק בן זונה שעשה לי מלא שריטות, הרביעי היה לא רציני והחמישי (הרוסי) לא היה כנה איתי. אז למה אני עושה את זה לעצמי? 

אני בטוחה שהוא יגיד לא. אני מכירה אותו. וזה כואב לי, ממש. מצד אחד אני שמחה, כי ניסיון העבר הראה לי שאסור לי לתת את הלב שלי למשהו ב100% כשזה מגיע לתחילת משהו עם בנים, מצד שני אני פשוט רוצה להיות עם ג'נין.

ג'נין ג'נין מה עשית לי?? עכשיו כל פסח אני אבלה בלחכות להודעה ממך, שלא תבוא או שתדכא אותי ממש. 

את יודעת לאן את נכנסת.

מתקדמת בהליכת טווס לצוק השברים,

בטוחה במצנח-צעצוע לביטוח

עינייך פקוחות לרווחה

ועשויות זכוכית צלולה,

המשקפת תמונת רצונותייך.

המשיכי ללכת כסילה..

לכי אחר אותו לב, 

שמעולם לא הצליח לנווט.

שאפי את אוויר הפסגות הנדיר,

כי הצוק מתקרב

ותכף גם עינייך יהפכו

לשברי דמעות של דם.

כולנו יכולים להיות האיש הרע, הבן אדם הזה שהבטחנו שלעולם לא נהיה. למרות שלא האמנתי שאני מסוגלת לעשות את זה למישהו, גם אני יצאתי המכשפה הרעה. זה קרה עם המוזיקאי ואני מתחרטת על כל רגע ורגע שבו לא הייתי מודעת להתנהגות שלי. גרמתי לו עוול ואני האשמה היחידה והבלעדית. האכלתי אותו אשליות מבלי להבין את ההשלכות שלהן.

כשאח שלי היה בתיכון, הוא היה בתוכנית של לימודים הומאניים ושם הוא פגש את אנה. אנה היא הבחורה המושלמת, גם אופה וגם יפה, נחמדה ומעניינת. אח שלי והיא הפכו לידידים טובים ואיך שלא הוא גם התאהב בה. אח שלי היה מאוהב שנה שלמה באנה באופן קשה ונהגנו לדבר על זה. דיברנו על המצב הזה שבו לאנה יש חבר והיא עדיין נותנת לאח שלי את האשליות האלה שהם יכולים להיות ביחד. אני יודעת שאנה אחלה גברת והיא לא הבינה ממש מה היא עושה לאח שלי, אבל עובדה שבמשך שנה שלמה הוא לא יכל לחשוב על אף אחת חוץ ממנה. אח שלי ואנה עדיין חברים טובים, אבל היום הוא יודע להיזהר מהדברים שגרמו לו ליפול שבי אחריה. היא הייתה היחידה שהוא חשב עליה, היחידה עליה דיבר. הוא חלם על חתונה איתה וילדים, והיה מאוהב בה בכל ליבו במשך שנה תמימה ואני הייתי היחידה שהוא סיפר לה על זה.

ואני, ילדה מחוצ'קנת בחטיבה שלא יודעת כלום מחייה, הבטחתי לעצמי שאני בחיים לא אתנהג כמו אנה. שאני בחיים לא אשלה חברים שלי, שאני אתנהג אחרת. ראיתי מה אנה גרמה לאח שלי לעבור ואני לא רציתי על המצפון שלי דבר דומה. זה קרה כשהייתי בכיתה ח' ולא האמנתי שאי פעם יהיו לי חברים בנים שירצו קשר איתי, כל התחום הרומנטי בתקופה ההיא היה ממני והלאה. אבל המשכתי להאמין שאני לא אהיה כזאת ואף ניסיתי למנוע מקרים דומים אצל חברות שלי. ניסיתי שאף בחור בסביבה שלי לא ירגיש כמו שאח שלי הרגיש אז לאנה. הדיכאון, שההתאהבות הזו גרמה, גרם לי להבין שיש דברים שבנות לא יכולות לעשות לאנשים אחרים כי זה לא הוגן. יש בחורים טובים שם בחוץ שלא מגיע להם שישחקו בהם.

המוזיקאי ואני בקשר לא קשר כבר שלוש שנים, אנחנו מדברים ואז הקשר מתנתק. הוא ילד מקסים והייתי מאחלת לכל אחת מהחברות שלי כזה חבר. הוא אינטיליגנט ומתחשב, רגיש אבל בטעם טוב, מודע לעצמו ומסוגל לנהל גם שיחות עמוקות, אוהב לטייל וללמוד, מוזיקאי מוכשר ובאומנות לחימה, עצמאי, בעל מוטיבציה מטורפת ועומד על שלו. בקיצור אחלה ילד. הוא אחד האנשים שהכרתי בתיכון ואני יותר מעריכה, אני אוהבת אותו ודואגת לו כאילו אני האחות שאין לו. כמות הפעמים שבכינו אחד על כתפו של השני לא ניתנת לספירה. הוא עזר לי להתקדם אחרי האקס שלי והיה שם בשבילי גם שהייתי חרא של בן אדם. במשך חצי שנה היינו בקשר טוב, חברים הכי טובים במלוא מובן המילה. חצי שנה של לדבר כל יום  ולהיות שם אחד בשביל השני.

ואז נשאלת השאלה - אם הוא כזה אח, ואני כזה מעריכה אותו ואוהבת אותו, איך זה שאנחנו לא ביחד? 
אז פה טמונה בעיה קלה, אני נגד מערכות יחסים שהמרחק בהן גדול מידי והמוזיקאי גר בנהריה ואני במרכז. מעולם לא חשבתי שזה יכול לעבוד ביננו, בהתחלה בגלל המרחק ואחר כך בגלל הבדלים אידיאולוגיים בסיסיים שהיו ביננו. אני ידעתי שאנחנו לא יכולים להיות ביחד ושאני בחיים לא אנהל איתו מערכת יחסים עם אספקט פיזי כלשהו. אבל הוא לא ידע את זה. הוא התחיל לשלוח לי אסמסים של שיכורים שבהם אמר שכל מי שיהיה איתי הוא בר מזל, וכמה אני מיוחדת ושהוא ממש מחבב אותי.

ולא היה לי שמץ של מושג מה לעשות. מצד אחד, חבר טוב ממש, הבן אדם היחיד שסירבתי לקרוא לו ידיד. מהצד השני עמדה העובדה שאני לא חושבת שאנחנו צריכים להיות ביחד. בעיני לא היה שום סיכוי שכזה. ובמשך הרבה זמן נתתי לו לחיות באשליה הזו, שיכול להיות משהו ביננו ואכלתי את עצמי. בשלב מסויים הבנתי שאני מתנהגת בדיוק כמו אנה, שמה שקרה לאח שלי קורה עכשיו לחבר הכי טוב שלי והכל באשמתי. ואני מודה, נבהלתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי איך לאכול את הסיפור הזה.

אז ניתקתי קשר. ממש כמה ימים לפני שהייתי אמורה ללכת לבקר אותו בצפון אמרתי לו שזה לא יעבוד וניתקתי את הקשר לחלוטין. לא דיברנו ולא כלום. והיה לי חבל לאבד כזה חבר, הוא כזה ילד טוב, אבל ידעתי שמגיע לו יותר. העדפתי לצאת זבל, לפגוע בו ולשבור לו את הלב, כדי לתת לו הזדמנות למצוא מישהי אחרת, מישהי שהוא יוכל לפתח איתה מערכת יחסים. עשיתי את מה שתמיד קיוויתי שאנה תעשה לאח שלי כדי שיוכל להמשיך הלאה. 

אני לא יודעת מתי הוא התחיל לפתח אלי רגשות. אני יודעת שתמיד אהבתי אותו כמו אח שצריך שישמרו עליו, אבל מעולם לא ידעתי מתי הוא התחיל לפתח את הרגשות האלה ואני לא יודעת אם אני עודדתי אותו לפתח רגשות כאלה. לפני כמה ימים התחלנו לדבר טיפה, מהססים, לא יודעים איך להחזיר את הקשר שהיה מבלי שיתפתחו הרגשות האלה שוב. כי עם כמה שהוא חשוב לי אני אוהבת אותו בצורה אפלטונית, אני רוצה שיהיה לו את הטוב ביותר ואני ממש לא רוצה אי פעם להיות איתו במערכת יחסים רומנטית. חוץ מזה, כבר יש לי חבר ואני לא מתכננת לשנות את זה בזמן הקרוב. 

אני לא יודעת לאן זה ילך מכאן או מה יקרה, אני פשוט מנסה להבין איך החבר הכי טוב שלי יכול לחזור לחיי מבלי ששוב יתפתחו רגשות לא רצויים. תכף נגמר לי החופש והמכינה מתחילה והכל עדיין יכול לקרות.

אילת

אני חיה בעולם סוריאליסטי. כבר 18 יום שהחיים שלי נראים כאילו יצאו מתוך סרט. 

החיים אצלינו ממשיכים כרגיל, על אף ההפצצות קורס מדריכי הכדורסל שלי ממשיך כמתוכנן. בכל בוקר אני קמה ב6 ולוקחת 3 אוטובוסים עד לקורס. לומדים מ8 עד 5 עם הפסקת צהריים של שעה. אחר כך אני עושה את הדרך חזרה ב3 אוטובוסים, מגיעה הביתה ובדרך כלל נרדמת.

בסה"כ סדר היום שלי די נורמאלי, לא?

אז זהו, שלא ממש.

באוטובוס תמיד יש חדשות ובחדשות תמיד יש הודעות על הרוגים או פצועים. לפעמים גם יש אזעקה באמצע ואז עוצרים בצד ותופסים מחסה. בכל בוקר מיטב פרשני ישראל מפרשים את הפירושים של עצמם ומעבירים את זמנם של נוסעי האוטובוס. הבקשה להגביר את הרדיו בזמן דיווח חדשות הפך להרגל. אוטובוסים עוצרים בתחנות שלא שלהם בכדי לאסוף נוסעים שמחכים בתחנה לא ממוגנת לאחר עוד גל של אזעקות. שגרת האוטובוסים שלי הפכה למשונה. אני רואה את חיילי המילואים עם צווי 8 נמצאים באופן קבוע על הקוים לכיוון דרום, נוסעות מבוגרות מתפללות ובוכות בכל דיווח על הרוג נוסף, סבתות נוסעות לעזור לילדיהם עם הנכדים בדרום וחיילים, המון המון חיילים. אני לא יודעת אם אני רואה המון חיילים בגלל המבצע או בגלל שיש פחות נוסעים אזרחיים מהרגיל.

גם בקורס עצמו לא חסר סוריאליסטיות. שיעור הפסיכולוגיה שהועבר השבוע נקטע כאשר המרצה ביקשה שניה שקט בכדי לזהות האם מדובר באזעקה של המקום. כולם מיד השתתקו. זו אכן הייתה אזעקה וירדנו למקלט. אנחנו לומדים באולפנא ותיקה שמאחסנת במקלט קלסרים מאובקים על תלמידות משנת תשמ"ה ויותר. רק כדי לסבר את האוזן - שנת תשמ"ה היא שנת הלימודים 1984-5. אין ספק שהמבצע הזה מספק מספר אוצרות וחויות. אחת מהן התרחשה באמצע מבחן בפיזיולוגיה. הייתה אזעקה ורצנו למרחב המוגן תוך כדי החלפת תשובות אינטנסיבית.

באחד האימונים המעשיים שלנו הייתה אזעקה, המרחב המוגן של השיעור המעשי מאסף מספר ענפם ספורט. במשך 10 דקות בילינו שחקני כדורסל מסריחים מזיעה, מתעמלות אומנותיות דקיקות ומצחקקות, בנות משחייה שהשאירו שובל מים אחריהן וג'ודו שבאו עם חצי חליפה ואגו שלם. מי שהיה נכנס לחדר באותו הרגע היה מוצא את השילוב המוזר הזה של זיעה וכלור משתלב יפה בנוף הספורטאים שלפניו. 

חוזרת הביתה, באחת התחנות יש אזעקה. הייתי עייפה ושכחתי מה הנוהל בשטח פתוח, על הקו היה הרוסי שהוא אשדודי ולצערי אזעקות זה הרגל אצלו. הוא התחיל להסביר לי את ההוראות בטלפון ואז ניתק כדי לרוץ בעצמו לממ"ד. אחר כך חוזרים הביתה וגם בבית שמח. שומעים את האזעקות של הישובים ליד ומתבלבלים בין האזעקה שלנו לשלהם. אני כבר לא שומעת מוזיקה בשתי האוזניות כדי לשמוע האם יש אזעקה. אני כבר מתורגלת לקחת את האחים שלי לממ"ד באמצע ארוחת ערב. מטוסים מבסיס צבאי קרוב מעירים אותנו ב5 בבוקר כעניין שבשגרה.

הטלפונים מאחי הגדול הפכו לחלק חשוב מהיום. מהרגע שהוא התקשר להגיד שהוא בגבול אנחנו מקבלים כל יום טלפון עדכון שמשעמם ולא עושים כלום. יכול להיות שזה לא נכון והם והפצמ"רים חברים טובים, אבל לפחות הוא לא מספר לנו את זה, בטח ובטח שלא לאמא. 

החיים שלי ממשיכים כרגיל, אבל סובבים סביב אזעקות.

זה מרגיש כאילו אני חצי חיה וחצי משתתפת בסרט מלחמה.

אילת