לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

המאלפת של פו הדוב הדלמטי


זהו מחסן המחשבות שלי, ברוכים הבאים!

Avatarכינוי: 

בת: 27

Skype:  ayelet110 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לפנות מקלטים


מפנים את המקלטים.

היום בוטל לי הקורס מדריכי כדורסל, הוא נמצא באזור ה40 ק"מ מהרצועה. מצאתי את עצמי חסרת מעש והחלטתי ללכת לעזור לחברים שלי לפנות מקלטים.

לא היו הרבה מקלטים לפנות (בכל זאת אנחנו ישוב די קטן) אבל היה הבדל מהותי בין השניים שאני עזרתי לפנות. במקלטת הראשון הכל היה מסודר, נשאר רק להוציא אופניים, כלי פסח וכו' לא נגענו בכיסאות/ מאווררים/ שאר הדברים השימושיים למקלט. לעומתו המקלט השני היה נורא. הוא נראה כאילו לא נגעו בו 20 שנה! במשך שעה וחצי שילבנו כוחות - חניכים מבני עקיבא וחניכים מהנוער העובד והלומד ועמלנו על הבלאגן. ארונות, נעליים, תנורים, מסך מחשב שמן וטלוויזיה ישנה. כל זבל אפשרי עמד במחסן. היה מאובק ומסריח כל כך שבשלב מסויים לא עמדתי בזה ועזרתי מבחוץ לפנות חפצים בעזרת הפתח חירום. 

אבל התחושה שקיבלתי היום, שעזרתי ותרמתי, שיש עוד בניין ביישוב שיש לו מקלט לרוץ אליו, שווה את הכל. אחת הדיירות שאלה מי משלם לנו, כשענינו שבאנו בהתנדבות היא שאלה "מי מתנדב בימינו?". אז דייירת יקרה, אל תאבדי תקווה כי עדיין יש אנשים שמתנדבים פה במדינה.

 

נכתב על ידי , 9/7/2014 17:54   בקטגוריות אופטימי, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שֶלֶף וסרנג'יו


עדי ישבה בכיסא המסתובב שלה, מקישה על השולחן בעפרונה המחודד. הנקישות הקצובות מילאו את חלל חדרה. מחוץ לדלתה הנעולה ניתן היה לשמוע את האחים שלה רבים, ואת אמא שלה יוצאת לעוד משמרת לילה בבית החולים. קולות הבית נדמו לה כהד רחוק. צליל של הודעה עלה מהמחשב הנייד שלה ושם קץ להרהוריה. סרג'יו שוב שלח הודעה. "נו כתבת כבר?" שאל בסקרנות והיא חייכה. סרג'יו לא היה שמו האמיתי, במציאות קראו לו ליאב והוא למד בכיתה המקבילה. "עוד לא, זה לוקח זמן" השיבה בסבלנות. "אני לא מבין מה כל כך מסובך" אמר סרג'יו "זה לא שעברת טראומה כל כך גדולה, לא?" שאל והוסיף סמיילי קורץ. עדי נשמה עמוק, היא ידעה שהוא רק מנסה לערער את בטחונה. "אתה כבר יודע את התשובה, לא?" השיבה לו. היא לא הבינה מה כל כך דחוף לו שהיא תכתוב כבר עכשיו. הפצע עוד לא הגליד מספיק בשביל שתחטט בו שוב. התסכול שוב הציף אותה, זה היה רעיון גרוע לנסות ולכתוב על זה.

שני רחובות משם ישב ליאב מל המחשב. הבית שלו היה שקט כמו תמיד. כל השבוע עדי מתחה אותו עם ההבטחה שלה לכתוב על הסיפור עם דורון. הוא מכיר את הסיפור טוב מאד, הוא דאג לעודד אותה עוד לפני שעבר לגור בעיר. הפעם הראשונה בה דיבר עם עדי היה בצ'אט אנונימי. צ'אט מהתקופה שלפני הפייסבוק והסמארטפון. הוא קרא לעצמו סרג'יו והיא הייתה עדיין שֶלֶף, במלוא מובן המילה. זו הייתה תקופה קשה לשניהם והשיחות שלהם עזרו לשניהם להתגבר ולהתקדם האלה. זה היה כשאת שֶלֶף בדיוק זרקו ואת סרג'יו העבירו בכוח לעיר. היא הייתה שבורה והוא היה אבוד, לה לא נשאר כלום מחייה החברתיים והוא עמד לאבד את כל חייו שבנה במושב. ההתאמה הייתה מושלמת.

דפיקה נשמעה על דלתה של עדי "מי זה?" שאלה "אבא" ענה הקול של אביה, מאחוריו נשמעו הצעקות של אחיה הקטנים. היא קמה לפתוח את הדלת, "כן מה?" שאלה אותו קצרת רוח. בראשה עדיין מטלת הכתיבה שליאב הטיל עליה. "בואי תעזרי לי יש ארוחת ערב להכין, אני מותש ואמא שלך הרגע יצאה למשמרת לילה" אמר עייף. אבא של עדי, ישראל, עובד כמורה לנהיגה ובדרך כלל עובד מסביב לשעון. עדי נאנחה עמוקות לפני שיצאה מחדרה להכין את ארוחת הערב, היא שינסה את מותניה והלכה להפריד בין שני אחיה הקטנים, שהחליטו ששני בערב זהו זמן טוב לפצוח במריבה קולנית באמצע הסלון. אחרי ששניהם נרגעו והלכו לעזור לה לסדר את השולחן לארוחת הערב, ישבו ארבעתם סביב השולחן שבמטבח ואכלו בשתיקה. 

ליאב קם מכיסאו והלך למטבח לחפש אולי יש משהו לאכול במטבח. הוא פתח את דלת המקרר והתאכזב כשראה שההורים שלו שוב שכחו לעשות קניות. בלית ברירה הוא הרים טלפון לפיצרייה הקבועה, והזמין בפעם השנייה להשבוע את ההזמנה הקבועה שלו. בזמן שחיכה לארוחת הערב, נשמע צלצול בדלת. הוא פתח אותה ומולו עמד עידו, שהחליט להפתיע אותו ולהגיע ללא כל התראה. "וואו, מה אתה עושה פה?" שאל ליאב, מופתע מהופעתו הפתאומית של עידו. עידו הוא לא הטיפוס הספונטני וכל מפגש שלהם תוכנן בקפידה לפחות שבוע מראש, אם בכלל היה אחד כזה. "היי גם לך" אמר עידו וחייך "מה יש לאכול?" הוסיף. "יש פיצה בדרך" אמר ליאב. "אפשר להכנס?" שאל עידו "כן בוודאי" אמר ליאב, תופס שכרגע גרם לחבר שלו לחכות בדלת ללא כל סיבה. "תודה" אמר עידו והלך לשים את התיק שלו בחדר של ליאב, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. 

אבל אם הייתם תופסים את שֶלֶף וסרנג'יו שלנו לפני חצי שנה, אין ספק שהסיטואציה הזו הייתה נשמעת להם דימיונית. אבל בסופו של דבר המציאות עולה על כל דימיון. ומלבד זאת, זהו רק עוד ערב יום שני רגיל.
~~
טוב אז ישבתי וכתבתי את הקטע הזה, שאמור להיות פרולוג לסיפור שכבר התחלתי אבל החלטתי לשנות מעט. 
מה דעתך? (כן התכוונתי אליך)
אילת
נכתב על ידי , 28/6/2014 01:45   בקטגוריות סיפרותי, שחרור קיטור, אופטימי, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הלפטופ שלי חזר!


חזר לי הלפטופ אחרי שלושה חודשים שהייתי בלי מחשב קבוע, איך שהתגעגעתי למקלדת המופלאה שלו. יש למחשב שלי מקלדת שנותנת חשק להקליד, חשק להאריך בדברים. אני כל כך שמחה שהוא חזר. 

הייתי במשחק של נבחרת ישראל מול בולגריה בכדורסל נשים. היה מדהים מדהים מדהים, רק הרוסי היה חסר לי. 

פספסתי את המורה נהיגה שלי אז לא קיבלתי את הרישיון שלי היום, אולי מחר.

אני עובדת מחר! סוףסוף יהיה לי כסף

גם יש מתכונת בפיזיקה מחר, שזה פחות כיף :\

אבל לא נורא, הוא חוזר בשלישי ואז סוף סוף נפגש, אחרי שלא דיברנו כמו שצריך.

אני מתגעגעת אליו מאד, רוצה שיחזור כבר.

מרגישה שוב כמו בת 14 שכותבת את כל חייה בבלוג, אבל היי, אמרתי או לא אמרתי שהמקלדת הזו עושה חשק לכתוב?

אילת :)

נכתב על ידי , 15/6/2014 22:35   בקטגוריות אופטימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבבושקה המאלפת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בבושקה המאלפת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)