המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני הולכת לסכם את השבוע האחרון בצורה שלא שמה זין על אפחד. כי מי כבר קורא כאן אם לא עדכנתי מאז שנכנסתי למכינה?

אני בבעיה, אני בבעיה גדולה.

הרוסי ואני נפרדנו אחרי שנה וחודש, פרידה שאני יזמתי והייתה בשבילי הקלה עצומה. עם כל האהבה שהייתה ביננו זה פשוט לא הספיק, לא רק שזה לא הספיק גם היה חסר ביננו המון כנות בנוגע לתחושות ורגשות. בקיצור, אחרי חודש שלם שאני כל הזמן מבולבלת ולא יודעת מה לעשות נפרדנו. זה היה קשה להגיע להחלטה הזו והייתי צריכה לעשות את זה קודם. אני סתם משכתי חודש כי עמדתי בקצה של צוק וסירבתי לקפוץ עד שלא הייתה לי כל ברירה. אז בשבת בערב, אחרי שישנתי אצל הרוסי והיה לי מזעזע, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד. הוא קיבל את זה יפה, ידע שזה יבוא בקרוב. זה קשה לסיים מערכות יחסים בטוב, כי זה לא פיצוץ, אתה לא יודע בוודאות של ממש אם לזרוק או לא. שנה זה הרבה זמן, מערכת יחסים הופכת להרגל. אבל אחרי חודש שלם שההחלטה נמצאת אצלי בידיים ואני מתחבטת בה החלטתי להיפרד. אין טעם לחזק מערכת יחסים שאני רואה לה סוף והוא לא. אני לא רוצה שיגדל את הילדים שלי, והוא רצה שנתחתן.. אז זהו סיימנו.

הייתי במכינה ודיברתי עם אנשים, קצת בהלם מהעובדה שאני רווקה אחרי כ"כ הרבה זמן. ישבתי עם ג'נין, ידיד טוב שלי במכינה. ישבנו כל הערב ודיברנו ואח"כ גם ישבנו בסלון של הדירה שלי והמשכנו לדבר. האמת שבהתחלה סתם דיברנו, הרגע סיימתי מערכת יחסים ואין לי כוח לדבר על דברים מדכאים. אז היה מלא צחוקים. אח"כ כמעט כל מי שבדירה הלך לישון והשיחה נהייתה קצת יותר רצינית. ואז נחתה עלי ההבנה שאני מפגרת. אני מפגרת ומודעת לכך. אולי במקום פיגור עדיף להתשמש במילה טמטום. בכל מקרה זה לא משנה. אז המטומטמת שלפניכם הבינה שהיא בזבה את כל החודשיים האחרונים בתיקון מערכת יחסים שהיא ידעה שאין לה סיכוי, במקום להיות עם ג'נין, החבר הכי טוב שלה. למרות ששנינו בכלל לא ידענו אם אנחנו רוצים את זה ואם זה מתאים. ג'נין ביקש זמן לחשוב על זה ונתתי לו. אני לא ממהרת לשום מקום בכל מקרה. 

הכירו את ג'נין, הילד הכי נכה רגשית במכינה, הכי ציני, הכי ביקורתי, השחקן הכי טוב ובעיקר החבר הכי טוב שלי. וגם הילד שלמחרת הסכים שננסה. אז היו לנו כמה ימים נפלאים בהם אנשים הציקו לי ואף אחד לא שאל אותו, כי זה ג'נין. אבל המשכנו להכחיש. ואז הגיע הטיול המכינתי. שהיה ממש כיף. טיילנו בצפון וירד עלינו גשם אתמול והיה מצחיק . עשינו מסלול של 5 ק"מ ב6 שעות בערך בגלל הגשם.. אבל היה כיף. גם בסוף הגענו למעיין. טיילתי עם ג'נין הרבה יותר ממה שתכננתי. גם הלכנו לישון אחד ליד השני.

הקטע הרציני מתחיל כאן. ב3 וחצי התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון, אז הערתי אותו וביקשתי שיעבור לשק"ש שלי. הוא עבר ולא הלכנו לישון בסוף. פשוט דיברנו והתנשקנו והיה ממש כיף, קצת פרטיות במכינה חסרת פרטיות. לא ישנו עד הבוקר.. ורוב החבר'ה בכלל לא יודעים שישנו באותו שק"ש. אח"כ את רוב היום הלכנו ביחד ודיברנו. כל כך כיף לי לדבר איתו. גם אפלטונית הילד הזה משהו מיוחד. בקיצור דיברנו המון וכשהגענו למכינה נעלנו את החדר שלי וסוף סוף הייתה לנו פרטיות. לא שכבנו כי זה נראה לי קצת יותר מידי מוגזם, אבל בכל מקרה היה כיף. היינו שם איזה 4 שעות. אמא התקשרה לברר שאני בסדר, והסברתי לה שאני והרוסי נפרדנו. ההורים לא יודעים דבר על הקשיים שהיו לי בחודש האחרון אז לא טרחתי לספר להם על הפרידה לפני ליל הסדר.. הדבר העלה ביני לבין ג'נין שיחה מאד עמוקה על שנינו. אגב, פרט שלא סיפרתי עליו - לילד יש עקרונות מסויימים שהוא בחיים לא יוותר עליהם. בקיצור, הוא הגיע למסקנה (שמאד מחמיאה לו שלא לצורך) שהפרידה ביני לבין הרוסי קשורה אליו. ושהוא לא בטוח שזה נכון להמשיך.

עכשיו כוסשלדודהשלך, או שהיית עושה את זה בהתחלה ממש, או שלא היית עושה את זה ככה. התחלתי לתת לך את הלב שלי ביצ'.. למה חשבתי שאם אתה החבר הכי טוב שלי אז אפשר כל כך לסמוך עליך?! למה אני בחיים לא אהיה במשהו נורמאלי? אני יודעת שאני מגזימה בתגובה שלי, אבל אני מתוסכלת. החבר הראשון שלי נפרד ממני ע"י כך שלא דיבר איתי והיה עם מישהי אחרת. החבר השני נפרד ממני בהפתעה במכון ויצמן. השלישי היה שמוק בן זונה שעשה לי מלא שריטות, הרביעי היה לא רציני והחמישי (הרוסי) לא היה כנה איתי. אז למה אני עושה את זה לעצמי? 

אני בטוחה שהוא יגיד לא. אני מכירה אותו. וזה כואב לי, ממש. מצד אחד אני שמחה, כי ניסיון העבר הראה לי שאסור לי לתת את הלב שלי למשהו ב100% כשזה מגיע לתחילת משהו עם בנים, מצד שני אני פשוט רוצה להיות עם ג'נין.

ג'נין ג'נין מה עשית לי?? עכשיו כל פסח אני אבלה בלחכות להודעה ממך, שלא תבוא או שתדכא אותי ממש. 

את יודעת לאן את נכנסת.

מתקדמת בהליכת טווס לצוק השברים,

בטוחה במצנח-צעצוע לביטוח

עינייך פקוחות לרווחה

ועשויות זכוכית צלולה,

המשקפת תמונת רצונותייך.

המשיכי ללכת כסילה..

לכי אחר אותו לב, 

שמעולם לא הצליח לנווט.

שאפי את אוויר הפסגות הנדיר,

כי הצוק מתקרב

ותכף גם עינייך יהפכו

לשברי דמעות של דם.

היום בערב קיבלתי הודעה ע"י צופר פשוט. "מזל טוב את כבר לא בתולת אזעקות" אמר, ואני לא הקשבתי אלא הבאתי את האחים שלי לממ"ד בזמן שאבא הלך להביא את הרדיו. חיכינו בממ"ד הצפוף לעייפה שלנו, מאזינים לרדיו בתקוה שיהיו הודעות. למרות שידענו שהמיקום של הישוב קרוב מידי לבסיס צבאי מכדי שתהיה על כך הודעה ברדיו. 

יצאנו מהממ"ד, הוואטצאפ עם החברים היה מפוצץ הודעות, שאלות, תהיות וספקולציות שונות עלו. אלו האזעקה מישוב אחר? אולי הנפילות לא היו לידנו? אולי זה אזעקת שווא? אבל לכל השאלות הללו הייתה תשובה אחת. זו האזעקה שלנו, זה ה"בומים" באזור הישוב שלנו שגרמו לבית שלי לרעוד, כנראה שזה לא אזעקת שווא. 

אחותי הקטנה לא הבינה מה המשמעות של אזעקה, היא רק סיימה כיתה א' והיא קטנה מידי בשביל להבין את המשמעות של האזעקה הזו. אחי הקטן הוא קצת יותר בוגר, סיים כיתה ג', התחיל לשאול שאלות שגם אני רציתי לדעת את התשובה אליהם. "זה עכשיו יקרה כל הזמן?", "אני אצליח להתעורר אם אשן?" ועוד שאלות שונות ומשונות. הוא אמר שהוא פוחד, אבל אני לא פחדתי.

האזעקה נפלה עלינו בדיוק בסוף ארוחת הערב. ברגע ששמעתי אותה קמתי מתורגלת והבאתי את האחים לממ"ד וההורים אחרי. ספרנו את הבומים אבל לא דיברנו יותר מידי כדי לא להפחיד את האחים הקטנים.

והיה לי עצוב.

היה לי עצוב שמרוב התרגולים לא פחדתי וישר הלכתי לממ"ד, אבל להורים שלי לקח כמה שניות לזהות שזו אזעקה.

היה לי עצוב שבראש שלי נאנחתי בהקלה, שעכשיו אני יודעת שיורים גם עלינו ושיש אזעקות.

היה לי עצוב שהדבר הזה נראה לי כמעט טבעי, שהגיע הזמן שהטילים יגיעו גם אלינו, כי זה היה רק שאלה של זמן.

היה לי עצוב שאני אדישה למצב הזה.

אומרים בחדשות שזו אזעקת שווא, אבל אנחנו יודעים שזה רק טשטוש עובדות כדי שלא ידעו שהגיעו לבסיס הצבאי. אנחנו שמענו את הבומים, הבית שלי רעד כמו הבתים של שאר החברים שלי.

אז הנה, בותקתי, אני לא בתולה יותר. גם אני שמעתי אזעקה ורצתי לממ"ד.

מתי הייתה הפעם הראשונה שלכם?

אילת

20:10 - אני מקבלת בוואצאפ הודעה שמצאו את גופות החטופים, די פסימית לגבי מהימנות הידיעה.

20:24 - מסתכלת בחדשות ומגלה שבאמת מצאו את הגופות ואני נקרעת בין שתי תגובות.

מצד אחד, האימפולסיביות שלי דורשת שהחוטפים יקבלו כדור בראש. חטפו 3 ילדים בני 16, ילדים בגילאים של הילדים שהדרכתי איתם, בגיל של בני הדודים שלי, בגיל כל כך צעיר. אני בהלם, לא מבינה איך אפשר לרצוח ככה בני אדם. התגובה הראשונית שלי היא שצריך להחזיר את ההרתעה, שצריך לטפל במקרה במלוא החומרה. שאסור לוותר, ללמד לקח את כל מי שיחשוב על חטיפה. אם הם יכולים אז למה לא אנחנו. חושבת על מה שהיה קורה לי'ניקים שלי אם הם היו לוקחים טרמפים ומתחלחלת.

ואז אני נושמת עמוק וחושבת שוב. וכשאני חושבת הצד השני מתגלה.. הצד שאומר לי לחשוב בהיגיון ושאלימות היא לא פתרון. שאלימות גוררת אלימות ואנחנו מדינה דמוקרטית שמכבדת הסכמים בין לאומיים ולא איזה ארגון טרור. לרצוח את הרוצחים רק יגרור אלימות נוספת מהפלסטינים הקיצוניים, ואין שום סיבה שתתחיל אינתיפדה שלישית. שלא זה לא הגיוני ולא נכון אסטרטגית נקמה. צריך לעשות את ההפרדה בין הרוצחים לבין הפלסטינים המתונים. לזכור שהרוב הדומם מעדיף שלום על פני מלחמה, וגם אם הוא דומם זה לא סיבה לפגוע בו.

את ההתלבטות הזו נאלצתי לנטוש לטובת בת מצוה בבית של חניכה, שהבטחתי לבוא ולעזור לה להפעיל. היא לומדת בבית ספר חצי דתי חצי חילוני. בשלב מסויים באירוע ישבו בנות ששמעו את הידיעה על מות החטופים ובכו. הן לא הצליחו לעצור את הדמעות לאורך כל האירוע ואפילו ארגנו תפילה קצרה לכבוד החטופים. (וכל זה באמצע אירוע הבת מצוה!) והתגובה שלהן הפתיעה אותי. הבנות סיימו היום כיתה ו' והן מגיבות כאילו איבדו את הבן שלהן. הן לא ציפו שימצאו גופות והיו בטוחות שהם יחזרו בחיים. השילוב הזה בין הילדותיות (האמונה העיוורת שיחזרו שלמים ובריאים ללא כל פגע והכל יחזור לקדמותו) לבין הבגרות (תחושת ההזדהות עם המשפחות, היכולת לאמץ את הכאב של האחר) שהן הפגינו אופייני לגיל שלהן. לגיל 12 בו אתה חצי  בוגר וחצי ילד. כשאחת מהבנות אמרה שהיא רוצה לרצוח את "כל הערבים האלה" השיבו לה בנות אחרות שלא כולם כאלה ושיש אנשים טובים ואנשים רעים. ואני עומדת שם בצד שומרת את הלבטים שלי לעצמי.

אני לא בת 12, אין לי את הפריווילגיה של לצעוק "מוות לערבים" מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיה למצב הזה. אני לא יכולה שלא לכאוב את האובדן של המשפחות ולהבין לליבן. אני קרועה. ואני תוהה האם אני יוצאת פה יפת נפש. האם בגלל שזה לא קרה אצלי אני מרשה לעצמי לחשוב שלא צריך להגיב באלימות. אני מאמינה שזכותנו וחובתנו לשמור על המדינה שלנו ולהגן על האזרחים שלה, אני מאמינה שיש להגיב לירי הרקטות מעזה ואני מאמינה שאנחנו צריכים להגי להסכם שלום כזה שימנע עוד חטיפות ורציחות. אני מאמינה שהחשוב מכל הוא למגר את פיגועי השנאה, למגר את התופעה של זילות חיי אדם. 

גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל. יהי זכרם ברוך.

אילת