המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אתמול היה יום שלישי, שלישי פעמיים כי טוב. קמתי ב6 בבוקר וניגשתי לטסט ראשון אצל אחד הבוחנים הכי קשים בסביבה. אחר כך חזרתי לעשות חזרות למסיבת סיום שהתרחשה בערב וקיבלתי תשובה שעברתי את הטסט. מסיבת הסיום שלי הייתה מהממת והמסיבה אחר כך הייתה מטורפת ונהדרת. חתכתי עם כמה חברות מוקדם יותר מהאפטר, והייתי מאד מרוצה.

ועכשיו, כשמפרידים 6 מבחנים ביני לבין תעודת הבגרות שלי אני תוהה איך לסכם את החויה הזו, את בית הספר, שהייתי בו 2/3 מהחיים שלי?

הנה 5 מסקנות חשובות שהסקתי מהזמן האחרון, ועזרו לי המון בתיכון:

1. לכל מועד א' יש מועד ב' - בכיתה י' מאד אהבו להלחיץ אותננו לגבי הבגרויות, נהגו לומר שהבגרויות זה הדבר הכי חשוב. נכון, בגרויות זה חשוב. אבל שכחו להזכיר שתמיד אפשר לגשת בשנה הבאה, ואם לא בשנה הבאה אז להשלים אחרי צבא. זהו לא מצב אידיאלי, אבל כל ציון הוא בר תיקון. לכן כל הלחץ הזה לפני הבגרויות הוא קצת מיותר. (לפעמים צריך קצת לחץ שיעודד אותך לשבת על התחת וללמוד, אבל יותר מידי לחץ זה לא בריא).

2. אתם לא חייבים לאהוב את כולם - השכבה שלכם תהיה מורכבת מאוסף אנשים רנדומליים שנבחרו על ידי יועצת או שיטת חלוקה של העירייה, כל מה שמשותף אצלכם הוא השנתון. לכן הגיוני שלא תאהבו את כולם, אבל עדיין יש לזכור שצריך לקבל גם אנשים שהייתם מעדיפים להעיף להם כאפה. לפעמים יש אנשים שמדברים בתוקפנות, שמעירים הערות בלתי נסבלות, שחושבים שהם יודעים הכל. אני נוטה להתרחק מאותם אנשים, אלה שעושים לי רע. הבחירה היא שלכם, אתם בוחרים את מי ואת מה לאהוב, אבל שלום בית בכיתה לפעמים עדיף מלהגיד לבן אדם מה אתם חושבים עליו. 

3. תעשו מה שבא לכם - הביקורת החברתית, הרכילות והבדיחות הפנימיות שאתם לא מבינים אצל חברים שלכם, כל אלה יעלמו כשתסיימו תיכון. אני הייתי אתמול באפטר של השכבה שהיה מסיבת טבע, הרמקולים עשו לי כאבים באוזניים אז חברה שלי ואני טיפסנו על גבעה שהייתה מרוחקת ב50 מטר שם המוזיקה הייתה שקטה יותר. רקדנו על הגבעה ועשינו חיים, אפילו שלא היינו ברחבה עם כולם. חברה שלישית שלנו שהייתה איתנו לא רצתה לרקוד איתנו שם כי זה הרגיש לה מנודה. כל הסיטואציה הזו היא עניין של נקודת מבט. לה לא היה נעים לרקוד שלא ליד כולם, כי "זה מנודה" כי "זה מוזר". אבל ההגדרות של "מוזר" ו"מנודה" הן שלה, מבחינתי לא הייתה שום בעיה עם זה. כל סיטואציה שתהיה לכם בתיכון (בחירת המגמות, הפעילויות שתשתתפו בהם, יציאות מהארון, תספורות סגנון לבוש וכו') זה הכל בחירה שלכם, אם השכבה שלכם לא אוהבת זה, סימן שהם לא שווים את היחס. 

4. שווה להשקיע - גם כשמעדיפים ללכת ולצאת, לעבוד ולהרוויח כסף לבזבוזים, לפעמים לשבת וללמוד ולהשקיע בתחילת שנה מביא תוצאות בסוף שנה. זה נשמע כמו עצה של חננות, אבל הגעתם לתיכון כדי להוציא תעודת בגרות, אז אם כבר מממנים לכם אותה אז למה שלא להשקיע? ילדים שבחרו לא להשקיע לאורך כל שנות בית הספר (בעיקר באנגלית ומתמטיקה) מצאו את עצמם בסוף נדפקים על כך בתיכון ובבגרויות.

5. פשוט לזרום עם זה - לא תמיד זה יצא כמו שתכננתם. הבחירה של המגמות תברר כגרועה, הכיתה שבחרתם מלאה בערסים ופרחות שאתם לא אוהבים, הבחור שאת דלוקה עליו מכיתה ח' מצא חברה.. יש המון פעמים שאנחנו מגלים שמשהו לא מסתדר כמו שרצינו. אם יש אפשרות להאבק בזה (למשל לעבור כיתה) אז תנו את כל המאמצים. אבל לפעמים, להתעצבן, לבכות ולהרגיש מסכנים לא באמת שווה את זה. לפעמים לזרום עם הסיטואציה ולראות לאן זה יוביל אתכם יקל עליכם בעשרות מונים. כשהתחלתם את כיתה א' באמת האמנתם שתסיימו י"ב? אני חשבתי שאני אמות לפני סוף י"ב. הייתי בטוחה שהחברים שלי ישארו איתי לנצח, ולפעמים גיליתי שיש חברים שלא נשארים, יש חברים שמתמסמסים, שמשתנים, שעוזבים. וכמו שלא כל החברים שלי מהגן נשארו איתי עד י"ב (למען האמת נשאר רק אחד), כך גם תוכניות אחרות לא תמיד עובדות. וכשזה קורה כל מה שנותר זה להסתכל על הצד החיובי ולהמשיך הלאה לתוכנית הבאה. 

והכי חשוב לזכור:

א. להתעצבן זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים

ב. אחרי שני דברים לא רודפים - בנים ואוטובוס. תמיד יבוא אחד אחר! 

ג. כדי למצוא את האחד צריך לעבור הרבה אפסים

ד. מה שמתאים לאחרים לא תמיד מתאים לך

ה. זה החיים שלך ואף אחד לא יכול להחליט עליך באמת

מקוה שמישהו יקשיב לדברים האלה, כי באמת שהם עזרו לי כשאני הייתי בתקופות קשות. 

♥♥

אילת

ככל שזה מתקרב, ככה זה נראה יותר רחוק. 

וואלה איזה משפט פוצי זה, אבל כל כך נכון! הנה המסיבת סיום מתקרבת, הטסט מתקרב, הקורס מדריכי כדורסל מתקרב. הנה המכינה שלי מציצה מסקרנות מעבר לפינה. ואיך אני אמורה להגיב? אני עדיין מרגישה ילדה. אני לא חושבת שאי פעם ארגיש מוכנה לכל השינויים האלה. כשהתחלתי את כיתה א' וראיתי י"בניקים, עזבו, כשראיתי ו'ניקים הייתי בטוחה שאין סיכוי שגם אני אהיה כמוהם. 12 שנה נראו לי כמו נצח והייתי בטוחה שאמות לפני שאסיים 12 שנות לימוד. אבל הנה אני היום, עדיין חיה ונושמת ומסיימת י"ב! את כמות השינויים שעברו עלי בשנים האלה לא יכולתי לחזות אי פעם.

אני מסתכלת אחורה, על כל התקופה הזו של בית הספר. אני רואה את המגורים בארצות הברית, את החרם בכיתה ג', את הדחייה החברתית של כיתה ז', את ההשתלבות החברתית בכיתה ט' ואת הלימודים האין סופיים של כיתה י"א. אני רואה את כל אלה וגאה בעצמי שסיימתי את התיכון שפויה. אני הולכת לסיים את התיכון שפויה, עם 40 יחידות ועם מעגל חברים קרוב ונאמן. 

איזה התרגשות אוחזת בי רק מהמחשבה שאחזיק בתעודה שלי של 12 שנות לימוד ואדע שהצלחתי ושלא ויתרתי לעצמי גם כשזה היה קל. 

איך אתם מסיימים/ סיימתם/ תסיימו את התיכון שלכם?

אילת

מכירות את זה, שאתן אומרות שאתן לא מתעצבנות? ואז מגיע המחזור ואוכל לכן את כל הקלפים?? אז קרה לי דבר דומה.

הרוסי רצה שאשלח לו תמונות של השמלות שאמא קנתה לי, ובמשך 40 דקות שלמות דיבר רק על זה. כששלחתי לו את התמונות שלי עם השמלות (כבר קרה בעבר שצילמתי את הבגד והוא חפר לי עד שהצטלמתי איתו, אז ויתרתי על הויכוח המוכר מראש) היה לו רק דבר אחד להגיד. "חחחחחח את נראת בת 14" ונעלבתי, הספיק לי אקס אחד שהעיר לי על איך שאני נראת. התעצבנתי עליו שהוא פשוט שכח שהוא ביקש את התמונות של השמלות ורק התייחס לאיך שאני נראת כמו טטניקית. 

אז אמרתי לו שהוא לא יכול להגיד את המשפט הזה ביותר כמו ד' האקס שלי וזה העלה לו את הפיוז. אני יודעת שלא חכם להשוות אותו לאקס, במיוחד לא לאקס כל כך מסריח. אבל אם הרוסי היה אמיתי איתי, למה שאני לא אהיה אמיתית איתו? למה שכשהוא עובר גבול מבחינתי אני לא יכולה להגיב על כך? יש לי בעיות עם הגוף שלי, אני הזהרתי אותו שיש לי בעיות. איך העובדה שהוא פגע בי למרות שלא התכוון הופכת אותי לבכיינית כשאני אומרת לו את זה? אני לא מבינה איך לבוא ולהגיד משפטים שכבר כמעט שנה אני לא שומעת, כי פתרתי את הבעיה ונפרדתי מאותו ד' הופכת את זה לבסדר. אנחנו כבר שלושה חודשים ביחד. אני עושה את כל המאמצים להוריד את כל הציניות שלי איתו, להוריד את כל המחסומים אני באמת משתדלת להיות הכי אמיתית איתו. השבוע הרגשתי שהורדתי את המחסום האחרון איתו, נשארתי חשופה וערומה מול חסדיו. ואז הגיעה הערה הזו והחזירה לי את כל החומות שבניתי סביבי. 

כשניסיתי להסביר לו שמבחינתי, להגיד שאני דומה לאחותי הקטנה זה לא מחמאה. אני בת 17, לא 70. אני לא צריכה שיגידו לי שאני נראת צעירה יותר. בקושי התייבש החלב על שפתי, אז להגיד לי שאני נראת צעירה זו מחמאה? ממתי לא להראות כמו עצמך, ממתי להראות שלא בגיל שלך נחשב למחמאה? עד שאני מגיעה למצב של שלום עם הגוף שלי, הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם מצליח לערער אותו.

אני על סף מחזור, ההורומונים שלי משתוללים והגוף שלי משנה את המבנה שלו כל שעתיים, להגיד שאני נראת כמו שנראתי בכיתה ט' לא עוזר ממש לחגיגה. ועכשיו אני בלחץ, מאז שהיה לנו את הריב הזה הלסת שלי כל הזמן נעולה, ואני לא מתרכזת בכלום. לא ישנתי טוב בלילה והיה לי קשה להתרכז במתכונות שהיו לי היום. אני לא יודעת מה לעשות. 

איך עד שיש לי משהו טוב ביד כל השריטות שלי עולות ודופקות את זה בצורה יסודית? 

ולמה יש לי יותר שאלות מתשובות?! זה מחרפן אותי.

אילת