המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני אוהבת אותך הכי שיש.

אבל.

אני מפחדת להפגע שוב.

בזמן האחרון, כל מי שסביבי בוהה במספרים, רודף אחריהם וסוגד להם. לכל דבר שעושים מגיע השלב שבו אנשים מתחילים לדבר במספרים. אם זה לשבת בכיתה ולהתלונן שהיום לא נגמר ומישהו יגיד כמה שעות נשארו לסוף היום, או כמה מבחנים נותרו למחצית, או כמה אנשים היו אתמול במסיבה של מישהו.

ולרוב אין לי בעיה עם זה, כי אני מסתדרת מעולה עם מספרים ולרוב אני בוחרת להיות כמו האנשים סביבי, אבל היום, המספרים ניסו להכנס צעד אחד יותר מידי קרוב אל המעגל הפרטי שלי, נטול המספרים.

שלא תבינו לא נכון, אני חולת מתמטיקה ואני ממש אוהבת מספרים, אבל עד שזה מגיע לנושאים אישיים.

היום ילד בכיתה בא ושאל אותי אם זה לא מוזר לי שחבר שלי גדול ממני בשנה וחצי, אם זה לא מרגיש מטריד או שאני מרגישה שיש הבדל..

ופה זה המקום שאני לא נותנת למספרים להכנס. אני לא מסתכלת על גיל אצל אנשים שאני אוהבת אלא על אופי. והחבר שלי הוא אדם משהים ואני באמת אוהבת אותו, ולא לא מרגישים שהוא גדול ממני. אני מרגישה איתו יותר בנוח מבחינת הלסמוך עליו, מאשר שאני מרגישה ככה כלפי רוב החברות שלי. אזילדי השכבה היקרים שלי סלחו לי אבל האם זה שהוא גדול ממני אומר שאסור לי להיות איתו?! באמת? זה מוזר רק כי יש לו גיל אחר? 

אז סליחה, אני מעולם לא הסתכלתי על דברים כאלה כשעשיתי את התהליך החשיבה שלי בבחירת בני זוג. הוא יותר בוגר מרוב האנשים שאני מכירה והמערכת יחסים איתו היא אולי די חדשה, אבל היא עושה לי טוב. אז ללכת ולהגיד שההפרש בגילאים שלנו פדופילי, ושהוא מנצל אותי מינית זה שקר וגם ממש מעליב. זה שהוא בן 18 וחצי אומר ששכבנו תוך חודש? זאת באמת שאלה שנראה לכם מן הטקט לשאול? או בכלל להניח דבר כזה?

ידעתם שהייתי הנשיקה הראשונה שלו? שכל פעם שאנחנו מתראים רוב הזמן אנחנו בכלל מדברים וצוחקים?

חשבתם פעם שיש דברים שעדיף לא להגיד?

כי זה לא נראה ככה.

איילת

בחינת האימים של י"א, הידועה בכינוי שאלון 806 החליטה כי הגיע זמני להיבחן בה, לפחות בחלקים ההתחלתיים שלה. ולא פען אחת, אם כי שתיים מאז שהחלתי את שנת הלימוים הנוכחית. ניגשתי אל האתגר ללא מורא בליבי בידיעה מראש זה יהיה קשה, ולמדתי לשני המבחנים האחרונים במשך שעות על גבי שעות. מעולם לא למדתי כך למבחן, לדעתי אפילו לבגרות בהיסטוריה חרשתי קצת פחות. 

אבל, בחינת הבגרות היא הרבה יותר מתוחכמת ממני, כמויות החומר עלו מבחינה לבחינה פי2 ו3, משך הבחינה ארוך ומתיש והרמה גבוה יותר מכל דבר אחר שעמדתי מולו בחיי. 

כשיצאתי מהמבחן היום, ועניתי על 3 וחצי שאלות (למרות שיכולתי לפתור 4 לולא קולות הבניה שעלו מן המגרש הסמוך והפריעו לי להתרכז בתרגיל) מתוך 5 רציתי להרוג את עצמי. גם פה לא התייאשתי והחלטתי להכין לי חוברת ביחנות של בחינות הבגרות כדי לתרגל. ואז אמא שלי שאלה איך הלך לי.

עד כאן הכל היה בסדר, אפילו לא כעסתי, פשוט הייתי מאוכזבת מעצמי. יכולתי יותר..

סיפרתי לה שהלך יותר טוב מהמבחן הקודם (בו קיבלתי 51) ושעניתי על 3 וחצי שאלות. לא קשה לי בחומר, לא קשה לי לתרגל מהספר או ללמוד למבחן. אבל בכל פעם שאני אי פעם ניגשתי למתמטיקה בשנתיים האחרונות אני מגלה שמה שתרגלתי בכלל לא ברמה שהייתי צריכה (למרות שהמורה המצויינת שלי אמרה שזה יספיק). ואמא החלה להתעצבן עלי. גם היא עשתה 5 יחידות כמוני. אבל בזמנה תלמיד לא עשה כל כך הרבה בגרויות ובחינות כדי להשיג תעודת בגרות ובכל זאת הם למדו עד השעות שאני מסיימת בהן.

המורה למתמטיקה הודתה בפנינו כי אם הבחינת בגרות של היום הייתה בזמנה היא כנראה לא הייתה עוברת אותה, ובאמת שאת המורה הזו לא ניתן להאשים כלל, היא מורה מצויינת ומסבירה את הכל מצויין. אז יש שתי אופציות - או שמשהו דפוק בי, או בבחינה  של הבגרות. אני מודה שאני דפוקה מכל הכיוונים, לכל הכיוונים. אבל לא רק אני יצאתי מהמבחן עם חצי מהשאלות פתורות, להיפך, רוב הילדים בכיתה שלנו יצאו ככה. 

אבל למשרד החינוך לא אכפת שאנחנו לומדים כל כך הרבה, שאין לנו זמן לבית הספר כי יש לנו בית ספר. ולא משנה מה אני אגיד זה ירגיש לי תירוץ. חברות החלו להגיד שהקידוחים שהיו ליד הכיתה הוציאו אותם מריכוז, המעבר לכיתה שקטה יותר באמצע הבחינה, תוספת הזמן בגלל ההפרעה וכו'.. אבל אני יודעת את האמת. זה פשוט יותר מידי ללמוד בשנה, אבל זה לא יפריע לי להגיע להישגים שאני מצפה מעצמי. אז פשוט אין ברירה, נחזור לחרוש כמו מטורפים כל יום למשך שעה שעתיים, אחרת לא אצליח.

אז חרישות למתמטיקה במשך כל השנה, 2012 - הנה אני מגיעה.

איילת