המאלפת של פו הדוב הדלמטי

העיסוק שלי בשאלה "מיהו אדם טוב?" הלך והתגבר במהלך הימים האחרונים, בהם נתקלתי בדילמות שלא היו תמיד פשוטות. הפכתי שאלה זו בראשי מכל כיוון אפשרי והגעתי למסקנה, כי בשביל להבין מיהו אדם טוב, קודם כל יש לשאול את השאלות המתבקשות - מה הופך אדם לאדם טוב? מיהו אותו האדם הטוב? וקודם כל - מה הוא אותו ה"טוב" שכולם מדברים עליו?

דבר ראשון יש להגדיר את אותו ה"טוב" המדובר. כשאני מדברת על מעשה "טוב" למה אני מתכוונת? ניתן להגדיר זאת בקלות יחסית על דרך השלילה – מעשה רע הוא מעשה הפוגע באחרים, לרוב למטרות רווח מסוימות. לכן ניתן להגדיר מעשה טוב כמעשה שעוזר לאחרים בצורה כלשהי, ללא רווח.

עכשיו אחרי שהגדרתי את אותו ה"טוב" המדובר, מה הופך אדם לאדם טוב? הרי בכל אדם יש טוב ורע, אם כן איך ניתן הגדיר אדם כאדם שהוא טוב? הייתכן כי יש בו יותר טוב מרע?

אחד מחברי חושב, כי אדם טוב הוא אדם שמבטל את עצמו בשביל אחרים. אולם אני מתקשה להסכים עם קביעה זו, האם אדם שמבטל את עצמו הוא בכלל אדם? איך אדם יכול להיחשב אדם אם הוא לא חי את רצונותיו, תשוקותיו וחלומותיו, אלא את אלה שהחברה מכתיבה לו? ומצד שני מה עם אדם אנוכי? האם הוא אדם טוב? גם אדם כזה נוטה אני לפסול על הסף. אדם זה שם עצמו במרכז ואינו רואה את סביבתו ואת בקשותיה, כיצד הוא יוכל להיחשב לאדם שעושה מעשים לטובת אחרים?

אם כך מה הופך את האדם לאדם טוב? התפיסה הזו משתנה מאדם למשנהו. כל אחד בטוח שהוא מחזיק בתשובה הסופית, באמת האחת והיחידה (כמו בכל נושא בר ויכוח). לאחר שהפכתי בסוגיה זו כשבוע, הגעתי לאמת שלי, לתשובה הסופית שלי. אדם טוב הוא אדם המסוגל לשמוע את מצוקותיה האילמות של החברה ולהושיט את ידו בכדי לעזור לה לקום. לאדם כזה יש את הרצונות, החלומות והשאיפות כמו לכל אדם אחר, ברם זה מסוגל לעצור את מרוץ החיים, לעזור לאדם שנפל לידו לחזור למרוצו שלו ואז להמשיך לרוץ אל עבר מטרתו שלו. אדם זה אינו מבטל את עצמו למען אחרים, אלא מוצא את הדרך לעזור להם מבלי לוותר על עצמו. זה לא חייב להתבטא בדברים הגדולים, להיפך. אדם טוב הוא לא אדם שעוצר את מרוצו למען אדם הנופל וצועק, אלא זה שרואה אדם הצולע בשקט במסלולו ונותן לו את הדחיפה אותה הוא צריך. זה אדם השומע את הצעקות האילמות, הצעקות של האנשים השקטים, אלה שצריכים עזרה, אך לא אומרים זאת בקול רם.

אז כל זה טוב ויפה בתאוריה, אבל איך זה משפיע על החיים האמתיים? כלומר איך דברים כאלה באים לידי ביטוי בחיי השגרה האפרוריים והמתישים?

אתן זאת בדוגמה שקרתה לי היום. אינני מחשיבה עצמי לאדם טוב, יש לי נפילות ורגעי שפל כלכל אדם. אולם, אני משתדלת להיטיב עם אחרים ככל יכולתי. ובחזרה לדוגמה:

הלכתי היום אחרי הצהריים עם אחותי הקטנה לסופר, לקנות מעט שוקולד מריר לכבוד עוגיות שהכנתי לחברה שחגגה יום הולדת אתמול. בדרך הקצרה מביתי הקט אל הסופר יש לעבור ליד בית ספר דתי. בהלוך ראיתי מספר ילדים צעירים עומדים כבכניסה ומחכים (ככל הנראה להוריהם, אך אינני יודעת זאת בוודאות). כעבור כ5 דקות, כאשר אחותי ואני חזרנו חזרה אל הבית עם השוקולד הנכסף, ראיתי שנשאר מאותה חבורה רק ילד קטן, בערך בכיתה ב' יושב על המדרכה עם מבט מיואש בעיניו,\. הוא ממש לא נראה כמו ילד שמחכה לאמא ששכחה אותו. מבטו הדאיג אותי. עצרתי ושאלתי אותו, אם הכל בסדר אצלו, מתוך מחשבה שאולי בכל זאת הוריו שכחו לקחת אותו מהבית ספר או שהוא מחכה למישהו. הוא ענה לי כי הוא לא בסדר. מיד חושי התעוררו ושאלתי אותו מה קרה ואם ירצה להתקשר להוריו. הוא ענה לי כי אין הוא זוכר את המספר שלהם, ושהוא לא יכול לעבור מעברי חציה לבד, ולכן לא יכול להגיע הביתה. שאלתי לשמו כדי לשבר את הקרח, הוא ענה לי כי שמו אוריאל. הצגתי את עצמי והצעתי ללוות אותו הביתה ולעזור לו לחצות את מעברי החציה. אוריאל הסכים ואמרתי לאחותי שתחזור הביתה וכי אשוב בעוד מספר דקות. בדרך, שאלתי אותו מתוך סקרנות גרידא כיצד הוא חוזר הביתה אם אינו יכול לחצות מעברי חציה. הוא השיב לי כי לרוב הוא חוצה אותם עם חבריו. בידיוהורה לי היכן עליו לעבור כדי להגיע הביתה. עזרתי לו לעבור אם אותם שלושת מעברי החציה וחזרתי הביתה חזרה לעיסוקיי.

כל הדבר הזה לקח בערך 2 דקות, לא יותר. לפחות 5 אנשים חלפו על פני בדרך הזאת מתעלמים מילד קטן בן 8 שיושב על המדרכה לבד. לא עצרו לברר, לא שאלו אם הכל בסדר. ופה לדעתי טמון הבסיס של האדם הטוב.

אני לא מנסה להציג אותי כאדם טוב, אבל המקרה הזה נתן לי את הפתרון לשאלה על טיבו של אותו אדם טוב. בדרך הביתה הבנתי מהי משמעות הביטוי "להיות טוב יותר". להיות טוב יותר זה להיות קשוב יותר אל מצוקותיו של הזולת ולהיות שם בשבילו. זה לשאול ילד קטן שיושב על מדרכה אם הכל בסדר, זה להיות כתף לחברה שרק רוצה לבכות, זה להיות לפעמים ער עד מאוחר כשאתה מדבר בטלפון עם חבר שגר רחוק ורק צריך אוזן קשבת שלא תשפוט אותו.

אבל, ופה האבל הגדול, האדם הטוב עושה את המעשים האלה בשביל הזולת, בזמן שהוא לא שוכח את עצמו. כשהוא יודע את גבולותיו ומגבלותיו, אך במסגרתם מנסה בכל כוחו לעזור לזולת.

ולאחר שחפרתי את עצמי לדעת, האם אתם אנשים טובים? מיהו אדם טוב לדעתכם?

"בנות שלום, לאור המצב אין אימונים ב*** כרגע, בבקשה תישארו קרובות למרחבים מוגנים."

זאת ההודעה שקיבלתי מהמאמנת שלי ביום רביעי. מאז שהחל מבצע "עמוד ענן"אין לי אימונים ובצדק, כל הזמן נופלים שם טילים. כל הקבוצה שלי בטווח האש חוץ ממני. רק אני נמצאת בישוב שנמצע ב"עין הסערה" הידוע בשם הקילומטר ה41 מהרצועה. טילים לא נופלים פה, אבל את שגרת הלימודים מזעזעים כל הזמן קולות הנפילות, שנשמעים מהישובים ליד, ומטוסים שלא מפסיקים לטוס לכיוון עזה מהבסיס הקרוב. האזעקות שלא שייכות לנו, מלחיצות אותנו שוב ושוב. בדרך לבית הספר, אנחנו רואים את היירוטים של כיפת ברזל. הדריכות שכל הזמן קיימת, הציפיה לאזעקה הראשונה שתשמע בישוב, המחשבה האם שומעים אותה טוב או חלש בבית? ושוב הכל לא ידוע, הצופרים עוד לא הופעלו. בבית הספר כבר היו לנו שני תרגילים שונים. הוא מלא בילדים של המורות שבאים איתן לעבודה כדי לא להישאר בבית ולסבול מהאזעקות. המורות עונות באמצע השיעור לטלפונים ומשפט הפתיחה שלהן הוא "הייתה נפילה?".

אז נכון, תודה לאל אני לא בטווח כרגע של הטילים. אבל לפעמים בהפסקה, כשיש שלוש דקות ללא מטוס, בום או שיחה על המצב הביטחוני, עולה בראשי המחשבה המזעזעת - אם פה זה נראה ככה, איך מרגישים תושבי הדרום? 

הנפילות אולי לא פה, אבל מרגישים אותן כל הזמן. וזה לא משהו שמעודד כל כך.

בבקשה שכל זה יגמר כבר..

איילת

הלחץ בחזה רק מצתבר, כבר לא שומעת מוזיקה בפול ווליום, דריכות שלא ידעתי שיש בי הופיעה.

וכל יום זה רק מתגבר. כל יום משהו חדש מוסיף על הלחץ הזה ואני לא מצליחה להתרכז בכלום.

בהתחלה, זה היה הנפילות. עוד לא נפלו פה טילים, אבל שומעים את ה"צבע אדום" של הישובים ליד, ובלילה גם אזעקות של ישובים מרוחקים אפשר לשמוע אם מתאמצים. מרגישים פה את ההדף של הירוטים של כיפת ברזל. גם רואים אותם. אני יושבת לבד בבית ופתאום כל החלונות של הבית מתחילים לרעוד.. זה לא ממש עוזר ללחץ הזה. 

ובחמישי בערב הלכתי לישון אצל חברה כי היא פחדה. בבוקר היא הבהילה אותי כי חשבה ששמעה "צבע אדום" (בסוף זה היה של ישוב ליד). הילדים בשכבה מרותקים לאפליקציה "צבע אדום" באייפון וכל היום מדברים על זה. אחרי הארוחת בוקר אצל החברה, אנחנו מגלות כי הקפיצו את אח שלה, שבא סופ"ש הביתה. 

מחשבות על אח שלי הגדול לא הפסיקו להתרוצץ. פחדתי שגם הוא יוקפץ, אבל הוא ברגילה, רק סיים את תחילת הטירונות של שריון. מה הסיכוי שזה יקרה?

טעות, כשחזרתי מבית הספר באותו היום הוא הוקפץ חזרה לבסיס. 

אני בלחץ. 

אני מפחדת עליו. אני מפחדת מהטילים. אני מפחדת מהכל.

אבל אני האחות הגדולה בבית כרגע ואסור לי להראות את זה שאני בלחץ. 

בלחץ.

איילת