זה מתחיל בעקצוץ, עקצוץ קטן ומעצבן. בהתחלה מעקצץ רק הראש עם מחשבה שלא מרפה. אחרי זה העיקצוץ הקטן הזה מתפשט בגוף והופך לדחף בלתי נשלט לפעול. רק בסופו של דבר אתה מרגיש את העיקצוץ מתנקז אל קצות האצבעות. זה קורה כשרע, כששמח, או שסתם מחשבה מרחפת לי בראש. אולי זה תופעה שידועה בישרא ואולי זה רק אצלי. דחף בלתי נשלט להתחבר לבלוג ולכתוב.
בשבועות האחרונים אני עמוסה לעייפה, כמו כל תלמיד ממוצע בי"א ואף יותר. ולמרות כל זה אני מרגישה צורך עז לשבת מול הלפטופ, לעזוב את המבחנים, העבודות והשיעורים, את הלחץ בכדורסל והחבר ופשוט לשבת מול המקלדת, להסתכל על המסך ולשפוך את המחשבות החוצה. ולפעמים, אני פשוט לא יכולה לעשות את זה, כי אני עמוסה מידי ולצערי אין לי את הלפטופ שלי זמין.
אותה תחושה ממכרת של ההקלדה, עם האוזניות באוזניים והניתוק הסביבתי. אותה פתיחה של הדלת הנעולה בראש והזרמת המחשבות העודפות שלי אל המחשב. בידיעה שאני לא צריכה להגיד את אותם מחשבות שרצות לי בראש לאנשים כדי לחוש הקלה של פריקת המטען הזה. זה לא תמיד משהו רע או טוב. זה דברים שעוברים לי בראש ואני לא יודעת איך להגיד אותם לסביבה. אני לא מוצאת את הסיבה לספר להם את המחשבות הסודיות שלי, את מה שעובר לי בראש.
כי בכל פעם שאני מנסה לספר, לשתף, להיות כמו כולם, אני נתקלת בחומה שעוצרת אותי. אני לא מצליחה להוציא את אותן המחשבות אל אויר העולם. ואני גם לא רוצה, יש דברים שאני לא מספרת לאנשים אלא פולטת לבלוג הקטן והחביב שלי. לפעמים אני גם לא כותבת את אותם הדברים, אני רק חושבת עליהם ועל איך שהייתי מנסחת אותם אם היה לי זמן להיות מול הלפטופ. וזה עוזר לי.
אז תודה בלוג, גם אם אני לא מראה לך את זה. אתה המקום שלי לבטא את עצמי.
ואם מישהו יאהב את זה - שיאהב.
ואם מישהו ישנא את זה - בעיה שלו.
כי זה המחסן של המחשבות שלי, ובלי לבקר בו מפעם לפעם אני משתגעת.
אז אני מעדכנת פעם פעמיים בחודש, בסדר. זה לא אומר שלא קורה לי הרבה או שאני לא רוצה, אין לי זמן.
ועכשיו אני צריכה ללכת לעשות עוד דברים כמו תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: