המאלפת של פו הדוב הדלמטי

כל מה שהייתי צריכה כדי להסתכל לתוך עצמי ולראות את מסע שלי אל מי שאני באמת הייתה פעולה פשוטה של המדריך שלי. פעולת מסיכות של שעה וחצי בה דיבורים ומעשים על שימושים של המסכות ביום יום שלנו. שיחה מרתקת ועמוקה על משמעות המסכות בחיים, והאם הן בשימוש רב ביום יום?

לכולנו יש מסכות והן בכל מקום. בין אם זה בעבודה, בלימודים, עם חברים או באינטרנט - כולנו נוהגים ללבוש מסכה. מסכות שונות ומגוונות שמופיעות בצורות שונות בין אם זה החנון, השקטה, של ביטחון עצמי, צומי מופרז או ציניות, כולנו משתמשים בהן ביום ביום. לדעתי, זאת מעטפת שנובעת לרוב מפחד. פחד מפני הביקורת של החברה כלפינו האמיתיים, פחד מפני העובדה שאני שונה והשאיפה להיות מי שאנחנו לא.

אני אישית נחשבתי בעיני עצמי ל"אשפית המסכות" (לפחות כך אני כיניתי את עצמי). אני הייתי כל כך רגילה מגיל צעיר להחליף אותן, עד שבודדים ידעו מהי מסכה ומה זה אני באמת. האם אני אלימה? חנונית? פרחה? ואולי אף לא אחד מהם? מעטים יודעים וידעו זאת, שאני לא אף אחד מן הדברים האלה.

פעמים רבות התקלתי את עצמי ושאלתי את עצמי את השאלה הנוקבת הזאת ובעקבות הפעולה שעברתי, חזרתי ושאלתי את עצמי שוב - מי אני? האם אני אמיתית או מזוייפת שמשתמשת במסיכות? והאם אני מקבלת את השימוש שלי במסכות? והגעתי למסקנה שאני היא מי שאני, אני היא האירועים שמרכיבים את חיי, החויות והתחושות ואין כל טעם להסתיר ולהתבייש בזה. כיום אני עם פחות מסכות ממה שאי פעם הייתי, כמעט ובכלל אני לא מוצאת סיבה להשתמש בהן. אני הכי אמיתית שאי פעם הייתי כלפי עצמי וכלפי אחרים, אבל (וחבל שכך) הילדים שסביבי חושבים כי ההתנהגות שלי בחצי שנה - שנה האחרונות היא המסכה. מאיפה להם לדעת? הם לא אני.. ובכל זאת הם מוצאים את עצמם טוענים כי אני מזוייפת וצבועה כלפי עצמי.

אני לא חושבת שאני חנונית או פרחה, אני פשוט חושבת שאני לא נכנסת לתוך קופסאת ההגדרות שלהם. במשך שנים חייתי תחת מסכת אלימות, הזנחה וחנוניות, כיוון שהחברה ציפתה זאת ממני. אך לא עוד! כבר שנה שאני בתהליך וכיום אני עושה מה שמרגיש לי נכון, דברים שאני שלמה איתם ויודעת שאני עושה אותם מתוך רצון אמיתי ולא מזוייף. הפסקתי להיות אלימה ולקלל, הפסקתי להזניח את עצמי ברמות קיצוניות, הפסקתי להלחם בצדדים הפחות יפים שלי והתחלתי לטפל בהם. אני לא מתביישת להגיד לאנשים את האמת בפרצוף, אני לא מתביישת לשים איפור (ולהגיד לאקס שלי שזה בהחלט לא קשור לפרידה שלנו), אני לא מתביישת להיות אני ואיני רואה צורך להתנצל על כך.

אני מנסה להפתר מהמסכות שעוד יש בי, שנדבקו אלי חזק ואינן מרפות. אבל במאבק הזה אני לא מוותרת, אני אהיה אני ואפסיק להסתתר מאחורי חומות ומסכות. כי נמאס לי מהן.

אז נעים להכיר - איילת. אני ילדה עם צורת חשיבה שמאפיינת יותר בנים ואוהבת את זה, אני איילת ואני לא אסתתר מאחורי כינויים יותר. מה שאני כותבת פה, אני לא רואה סיבה למה שלא אגיד אותם ללא כל בושה לאנשים שסביבי. ולכן, אין טעם להסתתר מאחורי כינוי, בעל חשיבות בשבילי ככל שיהיה. 

ומה המסכה שלך? מתי אתם משחקים אותה מישהו שהוא לא אתם? והאם אתם אוהבים את זה?

כי הגעתי למסקנה שמסכה זאת פחדנות. ואין טעם לפחד ממי שאני, כי מי שלא יקבל אותי כמו שאני, מדוע שאקרא לו חבר? 

שלכם,

איילת

מה זה חופש בכלל אם לא ניצחון האדם על עצמו? - מוקי כותב לפעמים את הרגשות שלי בכזה דיוק או שפשוט ד' החתיך מזמזם את השיר הזה כל הזמן.. 

השבוע סיימתי כיתה י' - דבר שלעצמו אמור להיות מרגש ביותר, אך משום מה אני לא מרגישה בחופש.. (מה משום מה? אם תפסיקי להיות כזאת עסוקה.. ככל הנראה היהי לך חופש). השבוע עבר בנעימים, קניתי נעליים, הוצאתי כרטיס עובד בפעם הראשונה ויצאתי לחפש עבודה. התעודה סבירה, תודה ששאלתם.

חמישי שישי הייתי בהכנה למחנה הקיני. היה אחד הדברים השווים! וגיליתי שאני מדריכה עם ד' החתיך בקייצת. זה ללא ספק השבוע המושלם בחיי, הוא פשוט משולם :D

ועכשיו אני רואה את ד' החתיך כל הזמן אז נתקעים לי בראש שירים שהוא לא מפסיק לזמזם (ע"ע הכותרת של הקטע). 

באתי לקומונרית וביקשתתי ממנה שאם היא שמה לי מדריך בהדרכה, שלפחות ידע ללכת מכות ויהיה אגרסיבי. אני אישית חשבתי על ב' הכתום, כי הוא טוען שהוא רוצה להדריך ו'.. אבל מסתבר שד' החתיך קירצץ את הקומונרית מספיק כדי שהוא יהיה הראשון שיעלה לראשה בציוותים. אז עכשיו אני מדריכה איתו את המפלצות האהובות שלי וזה הולך להיות משעשע לראות אותו מדריך אותם בקיץ XD

אוי אני חושבת שאניצריכה להפסיק לחשוב עליו.

גם ככה יש לי מלא לעשות החופש (שהוא עמוס מכדי שיקראו לו "חופש" בכלל).

העיקר שאני חושבת :)

בבושקה..

כל נער ונערה החיים בישובים קטנים מכירים את הבעיה - יום שישי ואין מה לעשות. 

יום שישי, המשפחה ואני חוזרים מארוחה משפחתית בה חגגנו יום הולדת לדודות שלי ושוב אני וההורים כאסח אחד על השני. כל מה שרציתי היה להתרחק מהבית, קצת שקט שבו לא אצתרך לשמוע את ההורים כועסים על כל מילה שיוצאת לי מהפה. מכיוון שאנחנו בכאסח, הם לא הרשו לי ללכת לישון אצל ה' המלאכית, אבל כן הרשו לי לצאת איתה ועם החבר'ה (לא עד מאוחר). כל מתבגר מכיר את זה - אתה וההורים נכנסים למעגל שבו כולם כועסים על כולם. כל מה שרציתי היה שקט וחברים שיגרמו לי לשכוח את המצברוח המזופת שהיה לי.

אז נפגשתי עם החבר'ה ישבנו ודיברנו, הלכנו התפצלנו וחזרנו ובסופו של דבר ואני ועוד ילד שגר לידי ישבנו יחד עם עוד ילדה על ספסל ופשוט דיברנו על הכל. לא הסתרנו דבר היה ממש כיף ונחמד. אפילו פגשנו את הש"ש של אגף הנוער ויצא לנו לדבר על ההיגיון של להסתובב ברחוב במקום לשבת באגף. השיחה הייתה מעניינת וארוכה, דיברנו על השיעמום והתסכול של הנוער במושבה.

הלכנו ללוות את הילדה שישבה איתנו ובדרך נתקלנו בחבורה של ד' החתיך, הילדה הלכה הביתה ואנחנו נשארנו לדבר איתם. האמת שהיה ממש כיף ומצחיק, בעיקר שברחנו מהסיירת הורים שישבה לנו על הוריד. אני שונאת את הסיירת הורים, כלומר אני שונאת את העובדה שפאקינג צריך סיירת הורים, למה המועצה לא מסוגלת לספק לנוער שרוצה להשתחרר מכל החרישות למבחנים מקום בילוי?

אז הגענו למסקנה שצריך לארגן משהו בשמורת הטבע ליד, שם לא נרעיש לאפחד וגם יהיה כיף. לא צריך אלכוהול, לא צריך אפילו מוזיקה רק תביאו אור. 

כמובן שחזרתי מאוחר הביתה וזאת הפעם הראשונה שיצאתי ביום שישי עם חברים מאז תחילת שנת הלימודים, מכל הסיבות האלה שהזכרתי.

ההזנחה הזאת של המועצה לנוער היא כל כך מתסכלת! לא רוצים שנרעיש? תספקו לנו מקום כזה שנוכל לשבת בלי שתציקו לנו! 

מהורהרת ועם לשון שכבר יוצא מהאוזניים,

בבושקה