אמא ואבא,
אני לא יודעת איך תגיבו אם תשמעו שאני שונאת להיות בבית. אני מניחה שלא תופתעו לשמוע את זה, אבל בכל זאת זה יכאב לכם. והאמת היא שזאת בהחלט אשמתכם ממש כמו שזה אשמתי. והשאלה האמיתית שלי אליכם היא אם אי פעם שאלתם את עצמכם למה. למה רע לי בבית, למה אני לא רוצה להיות עם המשפחה, למה אני מעדיפה להיות בתנועה ובעבודה כל הזמן מאשר איתכם.. סביר להניח שלא.
האם אי פעם שאלתם את עצמכם את השאלות האלה? כי לפי איך שזה נראה בשטח, מעולם לא התעמקתם בהן. אז בואו ואסביר לכם מהיכן המועקה הזאת נובעת, אולי ככה יום אחד יהיה לי את האומץ להראות לכם את זה ותתחילו להבין כי יש שני צדדים למטבע. כלפי חוץ נדמה לכם כי אני נערה טיינאיג'רית, שחושבת שהיא יודעת הכל ומזלזלת במה שחשוב לכם. זה לא נכון! אני לא מזלזלת, אני לא יודעת הכל ואני פשוט לא רואה כמוכם הכל כמו אחי הגדול. האמת היא שרע לי כי אני לא מרגישה שסופרים אותי כל כך בבית הזה. כאילו כן, אני קיימת, אני מקבלת תשומת לב מינימאלית ובכל זאת משהו לא מסתדר לי.
זה מעצבן, אמא בטוחה שאני יודעת הכל ואני לא! אני לא יודעת מה התוכניות של המשפחה כל הזמן, אני לא יודעת מה אני רוצה ואני לא יודעת להיות מסודרת. מבחינתה אני עושה דווקא, רק חבל שאני לא מתכוונת בכלל לעשות דווקא. כיף לי לחיות בספונטניות ואי סדר, זה משחרר את הקיטור שיש ביננו ומשאיר אותי שפויה. חבל רק שלכם זה לא מסתדר. מתנצלת שלא ידעתי שהסופ"ש הקרוב הוא חמישי-שישי-שבת כי הייתי עסוקה בלהיות מחוץ לבית, מתנצלת שאני לא מסוגלת לסדר את החדר שלי ומתנצלת שאין לי תשובה ברורה - אבל זאת אני ואני לא מסוגלת לשלוט בזה.
טון הציווי שממלא את קולכם, כאשר אתם פונים אלי, לא נעלם ממבטי. אני שומעת אותו מהרגע שאני במפתן הבית ועד הרגע שאני בורחת ממנו. "איילת סדרי את החצר", "שמרי על אחיך", "סדרי את החדר" וכל זאת עוד לפני שהנחתי את התיק על הרצפה אחרי יום ארוך בעבודה. אני כבר לא מסוגלת לראות את הבית אני מרגישה כלואה בו, כמו כלוב ברזל גדול שאני נאלצת לחיות בו. בכל פעם שאני בו אני כועסים עלי או מפילים עלי משימות, וזה לא רק משהו תקופתי, זאת מגמה שמתרחבת וגדלה בחלוף הזמן. ואני נאלצת להתמודד עם מגמה זאת בפוקר פייס, כי כל תגובה שלי תגרור תגובות שסופן "כפוית טובה".
צר לי, אבל אני רוצה להגיד את דעתי לגבי הטיסה המתכוננת לארה"ב בחגים של המשפחה המצומצמת בקול רם וברור - אני ל ארוצה לטוס כי אני לא רואה בזה טעם. מצער אותי שאתם לא יכולים לשמוע את האמת הזו ואומרים לי לשתוק. אני עוד 3 ימים בת 16, אני חוששת שיש לי דעה משלי ועמוד שדרה. נכון שהדעה הזאת תשתנה עוד אלפי פעמים ותעבור גלגולים רבים, אבל למה לזלזל בה? למה לאמר לי בפרצוף "עזבי היא בת 16 היא לא מבינה כלום מהחיים שלה".. אולי אני לא מבינה כלום כי אתם לא נותנים לי להבין דבר?
אני לא רוצה לבלות שבועיים וחצי עם האחים שלי, זה לא כיף לי. אני לא נהנת מזה במיוחד כשבחצי שנה האחרונה אני מרגישה יותר ויותר כמו אמא שלהם מאשר אחותם. ואל תתחילו להגיד "סה"כ לשמור על האחים הקטנים (שהם בת 5 ובן 7)" או "יש לך אחות בכיתה ז' שתעזור לך" כל הסבלנות המזוייפת שאני מפגינה כלפיהם, כי אני עדיין אוהבת אותם, לא תחזיק מעמד שבועיים וחצי רצוף. הסבלנות הפכה למזוייפת אחרי שגיליתי שיש שבועות שאני מבלה איתם יותר ממה שאני בפייסבוק. וכמובן שאני אאלץ להעמיד פנים במרבית הזמן שכיף לי לעשות את הדברים האלה. מתי תבינו שטוב לי לבד? שטוב לי עם חברים יותר מאשר איתכם?
בזמן האחרון אני מדברת יותר מהרגיל. אני מדברת כל הזמן, אני מדברת ומדברת ולא מפסיקה, כי התחושה בבית ברורה. תחושה שאין מי ששומע אותי בבית ולוקח אותי ברצינות, שאני דמות רקע מטושטשת במארג המשפחתי המצומצם. כל דבר שאני אומרת נכנס באוזן אחת ויוצא מהשניה. וזאת לא תחושה זמנית, היא יושבת בבטן כבר הרבה מאד זמן. ולכן אני מדברת הרבה כסופסוף שומעים אותי.
אתם מבינים שאני פשוט סובלת מן העובדה שאתם שמים עלי פס כשאני רוצה להיות טבעונית/צמחונית ולא לקחת חלק בטבח של בעלי חיים כי אני לא יותר טובה מהם, כי זה דורש שינויים בבית. אבל כשאמא מחליפה מקום עבודה ועכשיו אני שומרת כפול על האחים שלי (וכל השבוע שלי סובב סביב זה) אז זה בסדר גמור ואף לגיטימי. כי ככה זה - איילת תמיד שם בשביל לעזור, בשביל לעשות את כל מה שאתם לא יכולים ואין בעיה שזה יבוא על חשבון חיי החברה שלה או על גבי מחוייבויות קודמות. כי הם לא חשובים כמונו!
מתי תבינו שלא נוח לי עם המסכות של הסובלנו וההבנה האלה שאני משתמשת בהם כדי לא להחריף את הכאסח איתכם? אני לא מסוגלת להמשיך ולוותר ככה. כל פעם שאני דורשת תשובה - אתם צועקים עלי שסדר העדיפויות שלי לא נכון ולא הגיוני, שאני נטפלת לקטנות וגרועה מאחותי הצעירה ביותר. כל הזמן אני בתחושה שאני מקטינה את עצמי בשביל האחים שלי - מלוותר על ביצת קינדר כי יש 3 ואנחנו 4 ועד לשנות תוכניות ומשמרות בעבודה כדי לרצות אתכם. כי כשצריך לוותר, איכשהו במרבית הפעמים זו תהיה אני. לאחי הגדול - עם התוכניות המהוללות שלו, לאחותי הקטנה שלרוב עוזרת לי וגם בשבילה אני תמיד מוותרת ולאחים הקטנים שלי, שמלבד הצורך להיות סבלנית כלפיהם אני גם אמא ואבא שלהם. אני כבר לא מרגישה כמו אחוצת גדולה אלא כמו אמא חלופית שנשלפת כשזקוקים לה.
כל הזמן אני דואגת להם ואני לא מגישה שיש לי מקום לעצמי. אני כל הזמן עושה טובות וכל הזמן מוותרת. זה התחיל לחלחל להתנהגות שלי עם החברים. הלוותר והלדאוג יותר מידי (עובדה שאף חניך שלי לא עשה צעד במחנה מבלי שאני אדע, עד כדי כך שד' אמר לי שאני מגזימה). אני עוד אחת של מובן מאליו פה בבית.
קשה לי לבוא הביתה ולחייך לכולם כאילו שהכל בסדר (כי יש משהו חשוב יותר כרגע אצל מישהו אחר) וקשה לי להיות בעדיפות אחרונה רוב הזמן, שכל הזמן זורקים עלי אחראיויות של אחרים.
יכול להיות שאני טועה, ואני סתם מתבגרת שלא מבינה כלום מהחיים שלה (למרות שאתם מעולם לא שמרתם על האחים שלכם בכמות שאני שומרת), יכול להיות שזה הכל באשמתי ובגלל הטמטום נעורים שלי אני לא קולטת מה הולך. אבל לפחות תתנו לי לעשות טעויות! תנו לי להאמין בשברים שונים ותתנו כבוד לדברים שאני מאמינה בהם ובדרך חיי. כי כרגע אני לא רואה אותם ואני חשה בעיקר ניכור ממכם.
אני מרגישה טוב יותר עם החברים ובתנועה כי שם שומעים אותי (בניגוד אליכם), שם סופרים אותי ויש לי מקום (לא כמו שאני חשה ממכם) ושם אני יכולה להיות אני ללא מסכות של צביעות (משהו שלא נראה ל שיתאפשר לי בזמן הקרוב בבית).
אז תגידו לי אתם, אותם קוראים בודדים שקראו את כל החפירה הזאת:
מה אתם הייתי בוחרים להעביר איתו את מרבית זמנכם במצב כמו שלי?
מתוסכלת,
איילת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: