המאלפת של פו הדוב הדלמטי

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני מסתכלת ולא רואה. כמה פעמים אני צריכה זמן כדי להבין את המחשבה הזו שמגרדת לי בסוף המוח..

היום סיימתי את הקורס מדריכי כדורסל בשעה טובה ומוצלחת, נשאר לי רק לעבור 28 שעות של עזרה ראשונה. ביומיים האחרונים ביליתי עם אדם בשם יאיר. האמת שהוא יותר ילד (סיים כיתה י' הצעיר) אבל היה לי ממש מעניין. יאיר גר בגוש עציון, כיפה סרוגה, גבוה ורחב. ארבעה דברים שיגרמו לי להרתע מאדם כזה. אבל יצא לי לדבר איתו ביומיים האחרונים של הקורס וממש נהנתי. כמה זמן לא פגשתי אנשים עם דרך ארץ. דרך ארץ כמו שלמדתי אז בבית הספר באמריקה בכיתה ב'.

יאיר נראה כמו האקס שלי, מי שקרא קצת בבלוג יודע שהאקס הזה השאיר אותי די שבורה. זה די הימם אותי בהתחלה, הדימיון הנורא הזה. המבנה גוף, האף, צורת הפנים, הזיפים.. כל אלה העלו לי זכרונות לא נעימים. אבל יש הבדל מאד גדול בין האקס ליאיר - האופי. בעוד שאחד היה אנוכי, השני רק מחפש לתרום במד"א. אחד עצלן והשני ספורטאי. אחד לא יכול לקבל אחרים והשני מקבל בהבנה אחרים שלא חיים בדרך שלו. כל כך דומים בחיצוניות וכל כך שונים בפנימיות.

והייתי רוצה לספר את זה לרוסי, כמה טוב לי לראות שהוא לא דומה לאקס שלי ונחמד. אבל אני יודעת שהוא שוב ירגיש כאילו אני מעריכה אחרים יותר מאשר אותו (דבר שלא משנה כמה אכחיש ואוכיח אחרת ישאר לפרק זמן ארוך..). וזה מבאס אותי שאני לא יכולה לחלוק עם החבר שלי את ההתקדמויות שלי, את ההתאוששות שלי, מבלי לגרום לו לחשוב שאני אוהבת אותו פחות. דווקא להיפך, להיות בקורס מלא בנים, ספורטאים, "חתיכים", "מגניבים", שכל בת ובן היו רוצים לצאת איתם (אני יכולה להמשיך עם התיאורים אבל הנקודה הובהרה) גורם לי לחשוב עליו יותר, ולאהוב אותו יותר. כל פעם שאני בוהה בהם משחקים אני אומרת תודה לאל שהוא החבר שלי. ושהחבר שלי לא משחק כדורסל. כי עם כמה שהם ילדים ממש נחמדים, הם לא הטעם שלי, הם לא הוא.

ככל שהקורס המשיך, ככה להסתכל על הבנים שלמדתי איתם (כולל הכדורגל והג'ודו שהצטרפו לעיוני) גרם לי להתגעגע אליו יותר. כל פעם ראיתי אותם ודימיינתי אותו. כל פעם  דיברתי איתם וחשבתי עליו. כל פעם בהיתי בהם ופינטזתי עליו. 

אבל איך אני גורמת לו להבין את זה?

להבין שהוא האחד בשבילי, וכשאני פוגשת מישהו אחר שמגרד את הרמה שלו, זה רק גורם לי להתגעגע אליו יותר.

אילת

המצב הזה, הלחץ הזה, הגעגוע הזה לאח הגדול, לרוסי האשדודי, לדאגה הזו.

זה גורם לי להיות עייפה בהרבה ממה שאני אמורה להיות

בבקשה שיהיה פה קצת שקט, קצת שלום.

ואז אני אוכל לנוח קצת.

לא רוצה לקום ב2 וחצי בלילה ע"י אמא כי יש אזעקה, אני מעדיפה שתעיר אותי ב8 ותגיד שאני מאחרת לקורס.

אני חיה בעולם סוריאליסטי. כבר 18 יום שהחיים שלי נראים כאילו יצאו מתוך סרט. 

החיים אצלינו ממשיכים כרגיל, על אף ההפצצות קורס מדריכי הכדורסל שלי ממשיך כמתוכנן. בכל בוקר אני קמה ב6 ולוקחת 3 אוטובוסים עד לקורס. לומדים מ8 עד 5 עם הפסקת צהריים של שעה. אחר כך אני עושה את הדרך חזרה ב3 אוטובוסים, מגיעה הביתה ובדרך כלל נרדמת.

בסה"כ סדר היום שלי די נורמאלי, לא?

אז זהו, שלא ממש.

באוטובוס תמיד יש חדשות ובחדשות תמיד יש הודעות על הרוגים או פצועים. לפעמים גם יש אזעקה באמצע ואז עוצרים בצד ותופסים מחסה. בכל בוקר מיטב פרשני ישראל מפרשים את הפירושים של עצמם ומעבירים את זמנם של נוסעי האוטובוס. הבקשה להגביר את הרדיו בזמן דיווח חדשות הפך להרגל. אוטובוסים עוצרים בתחנות שלא שלהם בכדי לאסוף נוסעים שמחכים בתחנה לא ממוגנת לאחר עוד גל של אזעקות. שגרת האוטובוסים שלי הפכה למשונה. אני רואה את חיילי המילואים עם צווי 8 נמצאים באופן קבוע על הקוים לכיוון דרום, נוסעות מבוגרות מתפללות ובוכות בכל דיווח על הרוג נוסף, סבתות נוסעות לעזור לילדיהם עם הנכדים בדרום וחיילים, המון המון חיילים. אני לא יודעת אם אני רואה המון חיילים בגלל המבצע או בגלל שיש פחות נוסעים אזרחיים מהרגיל.

גם בקורס עצמו לא חסר סוריאליסטיות. שיעור הפסיכולוגיה שהועבר השבוע נקטע כאשר המרצה ביקשה שניה שקט בכדי לזהות האם מדובר באזעקה של המקום. כולם מיד השתתקו. זו אכן הייתה אזעקה וירדנו למקלט. אנחנו לומדים באולפנא ותיקה שמאחסנת במקלט קלסרים מאובקים על תלמידות משנת תשמ"ה ויותר. רק כדי לסבר את האוזן - שנת תשמ"ה היא שנת הלימודים 1984-5. אין ספק שהמבצע הזה מספק מספר אוצרות וחויות. אחת מהן התרחשה באמצע מבחן בפיזיולוגיה. הייתה אזעקה ורצנו למרחב המוגן תוך כדי החלפת תשובות אינטנסיבית.

באחד האימונים המעשיים שלנו הייתה אזעקה, המרחב המוגן של השיעור המעשי מאסף מספר ענפם ספורט. במשך 10 דקות בילינו שחקני כדורסל מסריחים מזיעה, מתעמלות אומנותיות דקיקות ומצחקקות, בנות משחייה שהשאירו שובל מים אחריהן וג'ודו שבאו עם חצי חליפה ואגו שלם. מי שהיה נכנס לחדר באותו הרגע היה מוצא את השילוב המוזר הזה של זיעה וכלור משתלב יפה בנוף הספורטאים שלפניו. 

חוזרת הביתה, באחת התחנות יש אזעקה. הייתי עייפה ושכחתי מה הנוהל בשטח פתוח, על הקו היה הרוסי שהוא אשדודי ולצערי אזעקות זה הרגל אצלו. הוא התחיל להסביר לי את ההוראות בטלפון ואז ניתק כדי לרוץ בעצמו לממ"ד. אחר כך חוזרים הביתה וגם בבית שמח. שומעים את האזעקות של הישובים ליד ומתבלבלים בין האזעקה שלנו לשלהם. אני כבר לא שומעת מוזיקה בשתי האוזניות כדי לשמוע האם יש אזעקה. אני כבר מתורגלת לקחת את האחים שלי לממ"ד באמצע ארוחת ערב. מטוסים מבסיס צבאי קרוב מעירים אותנו ב5 בבוקר כעניין שבשגרה.

הטלפונים מאחי הגדול הפכו לחלק חשוב מהיום. מהרגע שהוא התקשר להגיד שהוא בגבול אנחנו מקבלים כל יום טלפון עדכון שמשעמם ולא עושים כלום. יכול להיות שזה לא נכון והם והפצמ"רים חברים טובים, אבל לפחות הוא לא מספר לנו את זה, בטח ובטח שלא לאמא. 

החיים שלי ממשיכים כרגיל, אבל סובבים סביב אזעקות.

זה מרגיש כאילו אני חצי חיה וחצי משתתפת בסרט מלחמה.

אילת