יש לי תקופות בהן אני מרגישה חלולה, שממלאת אותי תחושה ריקנית כזאת שמנבאת שלעולם לא אשמח יותר. ובכל פעם שזה קורה אני מנסה להזכיר לעצמי, שתחושה כזאת באה היא זמנית חסרת משמעות בעליל.. ועל אף שהיא נהנת לחזור בתקופות מסויימות, היא נעלמת בפתאומיות שבה הופיעה.
ובכל זאת, בכל פעם מחדש אני כמעט ונופלת לפח הזה, שהמחשבות שלי טומנות לי. זה מרגיש כה אמיתי, כה ממושך וללא אור בפתח התהום החשוכה הזו שכל שנשאר הוא תחושת בטן, כי אין לי ברירה אלא ליפול לזה. אבל הפעם משהו מוזר קרה לי, אני אפילו לא יכולה להסביר איך. כאילו שהפעם הייתי מוכנה לריקנות הזו ופשוט התעלמתי ממנה.
בהתחלה זה הרגיש תקוע, כמו טמפון בפעם הראשונה. אבל אח"כ גיליתי שאם מתעלמים מהריקנות היא הולכת לה ולרוב משאירה אותי קצת מאוהבת במישהו. הריקנות היא תוצר של עייפות ואדישות ואם אני לא שמה עליה קצוץ, היא הוכת להציק למישהו אחר.
ועכשיו אני מחבבת מישהו מהעבודה, למרות שבכלל תכננתי להתרחק מהבנים שם, כי זה לא חכם לצאת איתם.
מזל שאני יסודית והם חושבים שאני בת שצריכה הייתה להוולד כבן.. אבל לא ממש אכפת לי כי את השבוע הקרוב אני עומדת לבלות במכון ויצמן במחנה מחקר.
והנה משהו שכתבתי, אני לא יודעת בעצמי מה זה ><
קיפוד מאובן,
סגורה לה בכדור.
להתקרב אליה זה בזבוז של זמן,
הפרסאוס שלה בכלל לא בסיפור.
אבל אתה,
אתה נראה מתאים
כנס אל תוך המטע,
גנוב את התפוזים.
הראה לה כי אתה לא פחות מהגנב המקורי.
ואולי, אם הצדק ישכח את כעסו,
מעטה האבן שהמפלצת לה נתנה
יפול מעצמו.
אך אל תאשים את המפלצת,
כי הזאת לא רצתה
שהקיפוד תקבל את הגורל של עצמה.
כשהמפלצת הסתכה ללב בעיניים,
הוא קפא לה בידיים.
אותה מילא חיוך מלא כאב,
מצפה לפרסאוס המקרב.
כי אותה נערה,
טובת מראה וכחולת עיניים,
נלקחה ע"י גורלה לפוסידון בשתי ידים.
ומנקמת הצדק אין לחמוק,
גורלה הפך למר ממתוק.
לכל מטבע יש שני צדדים,
מרוב אופל את האור כבר לא רואים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: