המאלפת של פו הדוב הדלמטי

היום, לאחר הבדיקה הפולשנית האחרונה, השתחחרתי מכלא הברזל שלי. נכון, אני אמנם על תנאי ובמידה ולא אקפיד על מספר חוקים אני אחזור אל הכלא המתסכל הזה. אבל זה לא הולך לקרות! אני השתחררתי סופית מן הכלא בו הייתי מצויה מאז כיתה ז', עברתי בו את חווית החטיבה והוא היה עד לכל השינויים שעברתי. הוא הפך לחלק ממני, ובכל זאת אני לא אתגעגע אליו.

בייביי גשר, היה נעים היה נחמד אבל אני מעדיפה להיות לבד :)

שלום, אני ממוצע 87. (בתקוה רבה 87, לא קיבלתי בכלל תעודות)

כיתה מספר 10,3 (כי מרוב מספר המתלמדים בבית החרושת כבר אין כיתה 10 אחת) בעוד חודשים מספר (7 ליתר דיוק) אני עולה לכיתה מספר 11 - הכיתה הקובעת בהתלמדותי בבית החרושת המקומי בו אני מתמחה כ10 שנים.

מספר השעות הצפוי לי בבית החרושת לציונים המקומי: בין 8-9 כל יום. מספר השעות הצפויות לי בבית עובדת על העבודה שלא הספקתי במפעל - ככל הנראה כ3 (לפחות, בממוצע). שעות עבודה בבית על חזרות לפני בדיקות בקיאות החומר במפעל - 2-7 (תלוי בסוג הבדיקה). רמת אושר בתקופת הבדיקות התקופתית - 0.

נעים להכיר, קוראים לי ממוצע 87. 

והנה שוב "תעודת" מחצית - כלומר "הנייר שמקבלים פעם ב5 חודשים כי מישהו החליט שהמספרים הם חיינו". והנה שוב כולם מתחילים להצמד כעלוקות למספרים. ושוב פעם המרוץ מתחיל. ואנחנו מאבדים כיוון, רגישות ויכולת החלטה. פנינו לציונים ולא לתכנים. כבר לא אכפת לנו מה חומר הבדיקה בבית החרושת, רק התוצאה.

איפשהו במירוץ כנגד הזמן הזה שכחנו את חשיבות הדרך והתחלנו לחפש קיצורים אל עבר התוצאה.

שוב כולנו נשמעים כמו רובוטים חסרי נשמה "כמה הציון?" "מה רק 90? מגיע לי 100". מרוב לחץ להיות מנודים מן בית החרושת בו אנו מתלמדים אנחנו מתעצבים כפי שהם דורשים זאת מאיתנו - רובוטים חסרי נשמה, אוטומטיים.

והנה שוב אנשים נזכרים כמה המספר שמופיע בראש המבחן חשוב כל כך לאנשים הנכונים.

וזה כל כך מכעיס אותי (כי לי עוד נשארו רגשות, עוד לא הפכתי לרובוט לחלוטין). אני לא אני, אפחד לא אכפת לו מי אני! העיקר כמה יש בנייר ההוא, כמה בבגרות הזאת וכמה בפסיכומטרי הקדוש.

ונכון שזאת הדרך "הכי טובה" למדוד אנשים כיום, אבל היא כל כך מתסכלת את כל הרובוטים שמעט פגומים ועוד יכולים להרגיש רגשות.

אין לי שם, ישלי לי מספר של תעודת זהות על טופס הבחינה ה"סופר דופר חשובה".

אין לי ערך שהוא יותר ממספר.

אני לא נחשבת. כי קיבלתי "רק"82 במתמטיקה בנייר הזה שהם כל כך מחשיבים. מישהו שאל בכלל למה קיבלתי 64 במבחן הראשון? למרות שיכולתי להוציא 90?. לא. אני מבחינתם 64.

נעים להכיר, קוראים לי ממוצע 87. 

וגם אני עבד למכונת הציונים של משרד החינוך. שאפילו את השם חינוך הוא לא צריך עם שעת מחנך אחת בשבוע. אולי משרד הציונים? משרד ההישגים? מפעל העל לייצור רובוטים? זה כבר נשמע יותר הגיוני. כי זה מה שהבנתי מהם עד היום.

יש עוד עבודה שלא סיימתי במפעל, בדיוק צלצל הפעמון להפסקה אז אני אלך לסיים שהמורה לא יכעס ויוריד לי מהמספר הזה שכולם כל כך רוצים אותו גבוה.

שלכם, עד שהמפעל יקרא לי להשלמת שעות

בסוף השבוע הזה גיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי שלא ידעתי. זה היה
מוזר, אני אדם שמודע לעצמו ופתאום להבין שלא, אני לא בדיוק מי שחשבתי שאני. אני
קצת שונה ושאני אדם מוזר. כן כן עומדת מולכם נערה מוזרה וגאה בזה שהיא מודעת למצבה
ביחס לחברה הכללית. טוב, צודקים אני לא מוזרה, אני יוצאת דופן. יוצאת דופן באופן
חיובי! והגיע הזמן שאנשים יתחילו להסתכל על עצמם דרך החצי כוס המלאה (גם ככה יהיה קשה
לקלוט מה בצד השני, זה מטשטש חסרונות שאנשים צריכים לדעת שהם קיימים וללמוד לחיות
איתם).

כל אדם שהמשיך מספר שנים עם אותה שכבה יודע – ישנם כתמים שלא תוכל
להפטר מהם. אני לדוגמה תמיד אהיה חנונית,  אלימה, עם שיער קצוץ ותולעת ספרים. אבל (ופה ה"אבל"
הגדול) אני לא ככה כבר שלוש שנים! פשוט שאנשים נוטים לקבע לעצמם דעה על אנשים והם
לא אוהבים לשנות אותה אחרי כמה שנים. מסתבר שגם אני! הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי בפחות מיום וחצי! 

לצערי ולמזלי, אנשים לא יודעים לשכוח, לסלוח. הם לעולם לא ישכחו לך את
הדברים שהכי תרצה שהם ישכחו! ומשום מה אני אומרת על התכונה הזאת תודה. רגע רגע..
משהו לא נראה לי בסדר.. גם לכם?! (אני צריכה להפסיק לדבר אל עצמי) אני אומרת תודה שלא שוכחים לי את כל הדברים
המוזרים שעשיתי בחטיבה. (ושאני לא הכי גאה בהם).

ועכשיו נשאלת השאלה הגדולה למה?

בזכות ההתנהגות המעט מנוכרת (לא ממש, אני ממש בקשר טוב עם השכבה והכל, זה פשוט לא מרגיש כאילו אני שייכת)  של הילדים בשכבה שלי אני היום יותר
עצמאית מרובם, בעלת אופקים רחבים יותר. אני לא מתביישת במי שאני! למדתי להתחבר
לאנשים כמוני גם אם הם גרים רחוק, וכיום החברה הכי טובה שלי גרה בפנימית יאסא
שבירושלים. והלכתי לבקר אותה (התגעגעתי אין מה לעשות). ועשיתי את הבלתי אפשרי שיש –
נכנסתי לבועה הנקראת יאסא ושרדתי כדי לספר (סתם אני צוחקת, אחלה אנשים יש שם). ודווקא (למה דוקא? לכו תבינו אותי) שם פתאום גיליתי מזה המושג קבלת השונה.. הלכתי לזרוק לסל באולם שם עם עוד ילד וכשאמרתי
לו שאני משחקת כדורסל, הוא לא הסתכל עלי מוזר! הוא לא שאל אם אני לסבית (שינוי
מרענן) הוא פשוט אמר "מגניב" והמשכנו לזרוק. אף אחד לא הסתכל עלי מוזר,
הם היו ממש נחמדים (טוב הי'ניקים לפחות, י"בניקים שם דורשים שיפור)!

וביאסא גיליתי מה ה"כשרון" שלי, הייחוד שלי. אני טובה בלדבר
עם אנשים! הם נפתחים אלי ומקשיבים ואני עוזרת להם. נכון, זו לא הפעם הראשונה שאני
נותנת לאנשים כמעט וזרים שיחות שנותנות מוטיבציה ושיפור הערכה העצמית או סתם שיחות
לפריקה. אני נהנת להקשיב לאנשים ממש כמו שאני אוהבת לדבר. וזה עושה לי טוב לעזור
לאחרים!

וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שאני כל יום הולכת למוסד שבו לא שופטים
אותי כמו שצריך. הגיע הזמן שכל אחד יצא מן הבועה שלו ויתחיל להבין – אנשים משתנים!
החברה הכי טובה שלך מכיתה ז' היא לא אותו אדם בכיתה י', הילד החמוד כשהכרת בט' הפך
להיות הערס המעצבן בי'..

אז בבקשה! צאו מהסרט שלכם, לכו חפשו במה אתם טובים ותנצלו את הכישרון
שלכם לעזור לאחרים. עזבו, תתחילו בזה שתסתכלו על הילדים שבשכבה שלכם ובמקום לחשוב
עליהם מה שכולם חושבים – לכו ותכירו אותם. הגיע הזמן שבני הנוער בארץ יצאו מבועת
הסטיגמות שהם חיים.

אני עשיתי את זה ואין לכם כמה זה עוזר לכם להבין מי אתם באמת.