את הפוסט הזה כתבתי בזמן שאבא קרקע אותי לחדר, סתם רבנו על איזו שטות וזרקתי את הנוקיה שלי על הדרגות. ואבא התעצבן, סגר אותי בחדר. זה אמור להיות עונש.. לא ככה? אבל מסתבר שזה לא.
אני מחלקת את הנוער של היום לשני סוגים. הסוגים האלה לא שונים כל כך זה מזה, אבל השוני שבינהם הוא מהותי בעיניי. הסוג הראשון הוא כמובן נוער הטכנולוגיה, אותו הנוער שלא מסוגל בלי המחשב ואייפוד שמבחינתו ספר זה רק מילה בתוך הצרוף "בית ספר", דפים זה הדבר הזה שהם רושמים עליהם במחברת כי הם לא הצליחו להוציא פתור ללפטופ, הם קראו ספר אחד כל חייהם וגם הוא "מעשה בחמישה בלונים". אל תגידו לי שאתם לא מכירים אותם, הם מסביבינו כל הזמן ובכל מקום.
ומהצד שני, יש את נוער הספרים שהוא לא מובן מאליו בעיני. הנוער של הספרים זה הנוער שלא שם על הנורמה החברתית ופותח את הערמת דפים המוזרה הזאת שצריך לפתוח בשביל הבוק רפורט למורה לספרות סתם לכיף. הנוער הזה מבין בטכנולוגיה בדיוק כמו הטכנולוגים, אבל (ופה מגיע האבל הגדול) אם (באופן התאורטי) תתרחש הפסקת חשמל ממושכת, כזאת ארוכה שהבטרייה של הלפטופ תגמר איך שני הסוגים יגיבו?
ללא כל ספק, לספרותיים יהיה יתרון משמעותי על על חבריהם הטכנולוגיים, בעוד שהטכנולוגים יתקעו חסרי מעש בביתם, הם תלוים כל כך בחשמל שהם שכחו שיש חיים אמיתיים בחוץ, הספרותיים יבינו בסופו של דבר שאין טעם לחכות לחשמל שיחזור וילכו לקרוא את הספר הזה שאותו הם רוצים לסיים כבר שבוע, אבל לא מוצאים זמן בשביל לשבת בשקט ולקרוא.
הספרותיים הם אנשים שיודעים להעסיק את עצמם יותר טוב, לפעמים כל מה שדרוש להם זה דף ועפרון. אפשר להכניס אותם לחדר ריק עם כיסא שולחן עט ומחברת שורות והם יסתדרו למספר שעות הקרובות, או אולי אפילו לחצי שעה (שגם זה משהו בסופו של דבר).
והנה אני, בחדרי הקט. ללא טלויזיה או מחשב ובכל זאת זהו המקדש שלי. אם הייתי נערה טכנולוגית טיפוסית (כמו מרבית מחברותי) הייתי הולכת לישון, אבל חבל הערב שרק התחיל. אז ככל הנראה האופציה השניה הייתה להשתעמם למוות בבהייה בתקרה תוך כדי מחשבה שאבא לא הוגן וטיפש. אבל אני לא ככה! במקום להיות עצבנית לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב, לכתוב מה עובר לי בראש ולסדר רשימה של משימות שיש לי לעשות ועכשיו אני גם כותבת את הפוסט הזה. אולי גם אקרא את הספר ההוא שאין לי ממש כח אליו? לא יודעת, אבל כל האפשרויות פתוחות בפני.
הריתוק לחדר אמור להיות עונש חינוכי ורציני, אבל זה לא. האמת היא שדי כיף לי בחדר למרות שאני ללא מוזיקה או כל סימן לציוויליזציה אחר. זה רק אני, הספרים והמחברת. זה מדהים אותי, החדר הזה מתוכנן בקפידה להיות לי למפלט. שנים לקח לי לאבזר אותו בכל השטויות האלה, שלא חושבים שצריך ואז מגלים שכן צריך אותם. אני יכולה לשהות פה יומיים בכיף, להעביר את הזמן שלי בפאנן.
עברה חצי שעה ואמא נכנסה לחדר ואמרה שכדאי שאתנצל בפני אבא, למרות שאבא הוא פרד עקשן ואני זו שצודקת. אני מניחה שאתנצל בסופו של דבר, אבל לא עכשיו. עכשיו כיף לי, אני נהנת מהשקט שהחדר שלי מציע לי ומחומה של שמיכת הפוך האהובה שלי.
ומה איתכם? אם הייתם מקורקעים לחדר ריק שיש בו רק כסא ושולחן שעליו מחברת, עט וספר.. האם הייתם מתגלים כספרותיים או טכנולוגיים?
אני כבר מזמן גיליתי שספרים זה הזן שלי, גם כאשר יש מחשב דולק לפעמים אני פשוט אעדיף לקרוא ספר טוב. נכון, עכשיו יש לי פחות זמן לקרוא, אבל זה לא אומר שהספרים הפסיקו להיות המשפחה האמיתית שלי.
ואתם??
שלכם,
בבושקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
