המאלפת של פו הדוב הדלמטי

החלק האהוב עלי בספר הוא המשפט פתיחה. כל סופר בוחר להשתמש בו כראות
עיניו. אני בעצמי אף פעם לא מצליחה להמציא משפט פתיחה מוצלח. כל משפט נראה לי
מאולץ או בנאלי. בגלל זה בדרך כלל אני פשוט לא טורחת לכתוב. אבל הפעם אני לא באמת
יכולה להחזיק את המחשבות מלזלוג למקלדת. את מבינה בוודאי שעניינים של הלב הם דבר
מסובך. והם דבר יותר מסובך כשהתמימות שלך כבר הלכה לאיבוד.

אני כבר יודעת ומודעת לעובדה, שלעולם לא תהיה לי מערכת יחסים
נורמאלית. אולי אני פשוט מבקשת יותר מידי? מה אני מחפשת בכלל במערכת יחסים? שיהיה
החבר הכי טוב שלי, שיהיה נאמן ויהיה מעניין איתו. עד היום לא הצלחתי למצוא בן אדם
שענה על שלושת הקריטריונים. בהתחלה הם ברחו לי, כי סמכתי על האנשים הלא נכונים. אחר
כך הם לא היו החברים הכי טובים שלי ובסוף האחרון פשוט לא עניין אותי. נשאלת פה
השאלה – האם אני מתפשרת? האם אני לא מאמינה לעצמי?

ג'נין אמר לי שאני הרבה יותר שברירית בעיניו אחרי מה שסיפרתי לו על
האקסים. אני לא שברירית. אני לא עדינה ואני לא סדוקה. אני אילת, אותה אילת
שהתמודדה עם הכל ויצאה בסדר פעם אחר פעם. אני עליתי מהבורות שחפרתי לעצמי בלי עזרה
של אף אחד. אנשים במכינה לא יודעים את מה שעבר עלי לפני המכינה, כי אני לא רוצה
רחמים. אני לא מסכנה, למען האמת יש לי המון מזל. מכל האקסים שלי למדתי והשכלתי ולא
חזרתי על אותה טעות פעמיים. אני לא מסוגלת למצוא את עצמי בעמדה של חולשה. קושי הוא
בחירה, וההתמודדות איתו היא זו שנחשבת.

אני רוצה לצרוח עליו שיפסיק להתעסק בשטויות. אני רוצה לצרוח את התסכול
שלי החוצה. אני רוצה ללכת אליו הביתה ולמשוך לו באוזן. עד שחשבתי שיהיה לי משהו
מוצלח, הוא לא יעבוד. הוא לא יעבוד ואין לי איך לשנות את זה. אני ממש בטוחה שהוא
יגיד לי שהוא לא רוצה שנמשיך, אני יודעת את זה. לא צריך להיות גאון גדול אחרי
שמכירים אותו קצת. ואני לא רוצה שיגיד את ה"לא" הזה. אני רוצה שיגיד כן. אני רוצה
שיבוא אלי ויגיד שהוא מצטער ושהוא טעה. אני רוצה שנהיה ביחד.

הוא מדהים, כיף לי איתו ומעניין, הוא נאמן והוא החבר הכי טוב שלי. אז
למה אלוהים למה הוא צריך לחשוב על זה שוב? אם הוא לא היה מרגיש כלפי משהו, אז
הייתי מבינה. אילו חטאתי, שיקרתי, בגדתי, עשיתי משהו אסור, הייתי מבינה. אבל בגלל
שיצאתי ממערכת יחסים אחרת לפני שבכלל דיברנו על האפשרות שיהיה בינינו משהו? בגלל
שיצא לי לפעמים לחשוב עליו? זה הדבר הכי מתסכל בעולם. זה ממש כואב לי לחשוב שזה מה
שיפריע.

אני רק רוצה להגיד תודה לחוסר אמון שיש לי עם אנשים. אחרת הייתי מרשה
לעצמי להתאהב בו לגמרי. אילו זה היה קורה, הייתי משתגעת עכשיו הרבה יותר ממה שקשה
לי כרגע. הלב שלי מאוחסן מאחורי מנעולי ברזל ולא אתן לו לצאת יותר אף פעם. סתם,
הגזמתי, אבל אני לא אתן לו לצאת בזמן הקרוב. הוא צריך קצת אילוף הלב הסורר הזה. הוא כל
הזמן גורם לי לאהוב את מי שלא מתאים. כואב לי עכשיו ואף אחד לא יבין את הכאב. גם
אין לי עם מי לדבר, כי הבן אדם היחיד שאני מצליחה לדבר איתו בקטעים האלה הוא
ג'נין. אילו יכולתי למצוא שניה לדבר איתו ולקבל את האדישות שלו חזרה, שתסדר לי את
הראש. הוא אמר ששבוע והכל יסתדר בכל פעם שהיה לי קשה ובכל פעם צדק.

זה לא הוגן לאבד חבר בגלל הקטע הזה. הלוואי ולעולם לא אצא יותר עם
אנשים, הלוואי שלעולם לא אצטרך להרגיש קרבה לאף אחד. הלוואי שהיינו במכינה עכשיו
והייתי תופסת אותו לשיחה ומרגיעה אותו. הלוואי שלא היה כואב לי עכשיו. הלוואי
שיקרא את זה. הלוואי שיבין שאני רצינית. הלוואי וכל זה לא היה קורה ולא הייתי
נכנסת לכאב הזה מההתחלה.

אני לא טובה עם להתאפק, אני לא טוב עם לחכות. אני לא מצליחה להתרכז
בדברים אחרים. אני לא מצליחה לעשות דברים אחרים או להתנתק מהפלאפון. כל הזמן בודקת
מתי הוא היה מחובר. כל הזמן מתפללת שייתן תשובה. שאם זה לא – אז שאוכל לבכות בלי
שכל המכינה סביבי ואם זה כן – שאוכל לנשום כבר כמו בן אדם. אבל שיגיד, כי כרגע אני
חסרת מנוחה. אני לא יכולה, אני משתגעת. ואני לא אשלח לו הודעה. לא אני לא. אני אתן
לו את הספייס שהוא צריך ועד אז אדפוק את הראש בקיר. אני לא מבינה איך הגעתי למצב
הזה. קשה לי ואני צריכה עזרה, ואין ממי. 

אני הולכת לסכם את השבוע האחרון בצורה שלא שמה זין על אפחד. כי מי כבר קורא כאן אם לא עדכנתי מאז שנכנסתי למכינה?

אני בבעיה, אני בבעיה גדולה.

הרוסי ואני נפרדנו אחרי שנה וחודש, פרידה שאני יזמתי והייתה בשבילי הקלה עצומה. עם כל האהבה שהייתה ביננו זה פשוט לא הספיק, לא רק שזה לא הספיק גם היה חסר ביננו המון כנות בנוגע לתחושות ורגשות. בקיצור, אחרי חודש שלם שאני כל הזמן מבולבלת ולא יודעת מה לעשות נפרדנו. זה היה קשה להגיע להחלטה הזו והייתי צריכה לעשות את זה קודם. אני סתם משכתי חודש כי עמדתי בקצה של צוק וסירבתי לקפוץ עד שלא הייתה לי כל ברירה. אז בשבת בערב, אחרי שישנתי אצל הרוסי והיה לי מזעזע, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד. הוא קיבל את זה יפה, ידע שזה יבוא בקרוב. זה קשה לסיים מערכות יחסים בטוב, כי זה לא פיצוץ, אתה לא יודע בוודאות של ממש אם לזרוק או לא. שנה זה הרבה זמן, מערכת יחסים הופכת להרגל. אבל אחרי חודש שלם שההחלטה נמצאת אצלי בידיים ואני מתחבטת בה החלטתי להיפרד. אין טעם לחזק מערכת יחסים שאני רואה לה סוף והוא לא. אני לא רוצה שיגדל את הילדים שלי, והוא רצה שנתחתן.. אז זהו סיימנו.

הייתי במכינה ודיברתי עם אנשים, קצת בהלם מהעובדה שאני רווקה אחרי כ"כ הרבה זמן. ישבתי עם ג'נין, ידיד טוב שלי במכינה. ישבנו כל הערב ודיברנו ואח"כ גם ישבנו בסלון של הדירה שלי והמשכנו לדבר. האמת שבהתחלה סתם דיברנו, הרגע סיימתי מערכת יחסים ואין לי כוח לדבר על דברים מדכאים. אז היה מלא צחוקים. אח"כ כמעט כל מי שבדירה הלך לישון והשיחה נהייתה קצת יותר רצינית. ואז נחתה עלי ההבנה שאני מפגרת. אני מפגרת ומודעת לכך. אולי במקום פיגור עדיף להתשמש במילה טמטום. בכל מקרה זה לא משנה. אז המטומטמת שלפניכם הבינה שהיא בזבה את כל החודשיים האחרונים בתיקון מערכת יחסים שהיא ידעה שאין לה סיכוי, במקום להיות עם ג'נין, החבר הכי טוב שלה. למרות ששנינו בכלל לא ידענו אם אנחנו רוצים את זה ואם זה מתאים. ג'נין ביקש זמן לחשוב על זה ונתתי לו. אני לא ממהרת לשום מקום בכל מקרה. 

הכירו את ג'נין, הילד הכי נכה רגשית במכינה, הכי ציני, הכי ביקורתי, השחקן הכי טוב ובעיקר החבר הכי טוב שלי. וגם הילד שלמחרת הסכים שננסה. אז היו לנו כמה ימים נפלאים בהם אנשים הציקו לי ואף אחד לא שאל אותו, כי זה ג'נין. אבל המשכנו להכחיש. ואז הגיע הטיול המכינתי. שהיה ממש כיף. טיילנו בצפון וירד עלינו גשם אתמול והיה מצחיק . עשינו מסלול של 5 ק"מ ב6 שעות בערך בגלל הגשם.. אבל היה כיף. גם בסוף הגענו למעיין. טיילתי עם ג'נין הרבה יותר ממה שתכננתי. גם הלכנו לישון אחד ליד השני.

הקטע הרציני מתחיל כאן. ב3 וחצי התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון, אז הערתי אותו וביקשתי שיעבור לשק"ש שלי. הוא עבר ולא הלכנו לישון בסוף. פשוט דיברנו והתנשקנו והיה ממש כיף, קצת פרטיות במכינה חסרת פרטיות. לא ישנו עד הבוקר.. ורוב החבר'ה בכלל לא יודעים שישנו באותו שק"ש. אח"כ את רוב היום הלכנו ביחד ודיברנו. כל כך כיף לי לדבר איתו. גם אפלטונית הילד הזה משהו מיוחד. בקיצור דיברנו המון וכשהגענו למכינה נעלנו את החדר שלי וסוף סוף הייתה לנו פרטיות. לא שכבנו כי זה נראה לי קצת יותר מידי מוגזם, אבל בכל מקרה היה כיף. היינו שם איזה 4 שעות. אמא התקשרה לברר שאני בסדר, והסברתי לה שאני והרוסי נפרדנו. ההורים לא יודעים דבר על הקשיים שהיו לי בחודש האחרון אז לא טרחתי לספר להם על הפרידה לפני ליל הסדר.. הדבר העלה ביני לבין ג'נין שיחה מאד עמוקה על שנינו. אגב, פרט שלא סיפרתי עליו - לילד יש עקרונות מסויימים שהוא בחיים לא יוותר עליהם. בקיצור, הוא הגיע למסקנה (שמאד מחמיאה לו שלא לצורך) שהפרידה ביני לבין הרוסי קשורה אליו. ושהוא לא בטוח שזה נכון להמשיך.

עכשיו כוסשלדודהשלך, או שהיית עושה את זה בהתחלה ממש, או שלא היית עושה את זה ככה. התחלתי לתת לך את הלב שלי ביצ'.. למה חשבתי שאם אתה החבר הכי טוב שלי אז אפשר כל כך לסמוך עליך?! למה אני בחיים לא אהיה במשהו נורמאלי? אני יודעת שאני מגזימה בתגובה שלי, אבל אני מתוסכלת. החבר הראשון שלי נפרד ממני ע"י כך שלא דיבר איתי והיה עם מישהי אחרת. החבר השני נפרד ממני בהפתעה במכון ויצמן. השלישי היה שמוק בן זונה שעשה לי מלא שריטות, הרביעי היה לא רציני והחמישי (הרוסי) לא היה כנה איתי. אז למה אני עושה את זה לעצמי? 

אני בטוחה שהוא יגיד לא. אני מכירה אותו. וזה כואב לי, ממש. מצד אחד אני שמחה, כי ניסיון העבר הראה לי שאסור לי לתת את הלב שלי למשהו ב100% כשזה מגיע לתחילת משהו עם בנים, מצד שני אני פשוט רוצה להיות עם ג'נין.

ג'נין ג'נין מה עשית לי?? עכשיו כל פסח אני אבלה בלחכות להודעה ממך, שלא תבוא או שתדכא אותי ממש. 

את יודעת לאן את נכנסת.

מתקדמת בהליכת טווס לצוק השברים,

בטוחה במצנח-צעצוע לביטוח

עינייך פקוחות לרווחה

ועשויות זכוכית צלולה,

המשקפת תמונת רצונותייך.

המשיכי ללכת כסילה..

לכי אחר אותו לב, 

שמעולם לא הצליח לנווט.

שאפי את אוויר הפסגות הנדיר,

כי הצוק מתקרב

ותכף גם עינייך יהפכו

לשברי דמעות של דם.