ביום חמישי הייתי בהרצאה של המאייר דני קרמן. בילדותי היו לי כמה ספרים של דני קרמן בבית, אחד מהם הוא ספר למבוגרים (הוא היה שייך לאמא שלי). אני חושבת שדווקא בעקבות הספר שהוא אייר למבוגרים, החלטתי שאיור הוא מקצוע מדהים, שבעזרתו אפשר להעביר לכל גיל, טקסים וסיפורים בצורה חזותית (לא שהכרתי את המילה "חזותית" באותה התקופה). הדבר הזה הקסים אותי, זה נראה לי בדיוק המקצוע בשבילי.

במיוחד בגלל שדני קרמן, באמת צייר תחושות, ולא רק קשקושים נעימים לעין כמו הרבה איורים בספרי ילדים.

או אם נקצר את זה: אפשר לומר שבעקבות דני קרמן (בין השאר) החלטתי בסביבות גיל 8 שאני רוצה להיות מאיירת.

לכן, לקחתי את אחד הספרים שיש לי שלו ועם אומץ שהוצאתי  מעצמי, סיפרתי לו את הסיפור וביקשתי שיחתום על הספר.

הוא כתב לי ברכה מקסימה.