בריף: קומיקס בגודל A3 על בסיס שיר.
הקומיקס (בקורס של קרן מאי מטקלף), הוא ע"פ השיר "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים" של יהונתן גפן, מתוך הכבש השישה עשר.
השיר הולך כך:
כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, ראינו המון חנויות של נעליים. וחשבתי, אם פתאום יחליטו הנעליים לצאת מהזכוכית ולחפש להן רגליים, יהיה פה שמח.
כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, ראינו חנויות צעצועים בגבעתיים. שאלו אותי, "מה אתה רוצה?", אמרתי "אופניים", אמרו לי "בסדר, בשנה הבאה."
כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, עברנו על יד איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל, אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי.
כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, זה היה בחורף לפני שנתיים, מאז גדלתי, כבר יש לי אופניים, כמעט שכחתי שפעם הייתי בן 3. רק האיש עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש.
לתמונה בגודל קצת יותר גדול:
http://www.flickr.com/photos/shiriyo/12108186566/
לא יודעת מה איתכם, גם אני ראיתי אנשים עניים כשהייתי בערך בגיל הזה ונראה לי שגם לי הם לא יצאו מהראש. שנים אחרי זה כבר הייתי ילדה עם מודעות פוליטית, בגיל ההתבגרות אפילו הברזתי מכמה שיעורים רק כדי להשתתף בהפגנות. אחרי התיכון שנת שירות ועוד שנתיים שירות לאומי. והיום.. טוב היום אני מחפשת דרכים חדשות להיות מחאתית.
מה שאני מנסה לומר פה, הוא שהשיר הזה מאוד נגע לי. אני מרגישה שהילד הזה, שהאיש העני לא יצא לי מהראש, זה אני, או שזה כל פעיל חברתי בארץ (בתחום החברתי כלכלי לפחות). זה ילד עם רגישות חברתית.
רציתי לתת לשיר בגרסת הקומקיס שלו, שכולל בעצם רק 4 בתים, רמיזות עבות למחשבותי הנ"ל. רציתי להזכיר רגעים חזותיים מעולם ההפגנות והמחאה החברתית. הצבע הצהוב (וכדי להבליט אותו רציתי להשתמש בסגול, אולי לא הבחירה הכי טובה), הפוסרטים, המוסיקה המחאתית (הפוסטרים הם ברובם ללהקות עם חיבור לתחום המחאתי), הגרפיטי, ההפגנות.. בעצם אולי הילד גם ראה הפגנות בעבר שלו ורצה להצטרף, לא רק אנשים עניים. אולי כשהוא ראה אנשים עניים הוא חיבר את זה עם ההפגנות שראה עוד לפני כן ברקע ולא רק שקע בדיכאון, אלא הבין שיש דרך לפעול.
רוצים לדעת מה המורים אמרו על ההגשה?
בפוסט הבא התמונות מההגשה המשותפת של הקומיקס עם פרויקט מיתוג עם איורים לחנות בוטיק ופירוט של מה שנאמר לי בהגשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חזותית