זין. זה כל מה שיש לי להציע. זה כל מה שאני שווה. זה כל מה שעושה אותי הכי שווה. אני נזכר בפעם הראשונה שהרגשתי גאווה. בפעם הראשונה שהרגשתי שייך ומקובל בעיני מישהו. זה היה בהופעה של רוקי בפינגווין ב-91.  יצאתי שונה משנכנסתי. ילדון פעור לבוש שחור עם פנים מחוררות. תוך כדי ריקודים נצמד אתי בחור, מישש אותי. ישר עמד לי, ישר הבנתי שאני רוצה אותו, ידעתי מי אני. סוף סוף.

מאז שהיינו שם במועדון, במלתחות, בלי מילים, רק כלי נשק מתחככים, ידעתי מה טוב לי וצדקתי. פיתחתי את עצמי, האמנתי בעצמי, ידעתי לפנק ולהתפנק, ידעתי שאני נראה טוב, שכולם רוצים עוד קצת ממני. התחלתי להצטלם אצל אריאל ואחר כך אצל עוד אנשים והייתי בעננים. זה היה שילוב של כל הדברים בהם הרגשתי טוב: המראה שלי, התנועות שלי והדרך שלי. לא מתמטיקה, לא היסטוריה, בלי כל המשחקים המפגרים של הסטרייטים בבית הספר, הדבר האמיתי, החיים הסודיים של תל אביב, שם הרגשתי טוב, אנשים רצו עוד.

הרווחתי כסף, הרבה, התחלתי להשתמש בו לדברים שיגרמו לי להרגיש אפילו יותר טוב. מה לא לקחתי ונהנתי, כמה שנהנתי.

מחבר לחבר, אם אקרא להם כך. אני לא זוכר את השם של  רובם. לחלקם נכנסתי, חלקם נכנסו אלי, חלקם נכנסו לנשמה ולקחו איתם קצת, לא החזירו.

החומרים שלקחתי, עשו אותי שמח ומלא בטחון, אבל לקחו איתם את הדבר שהיה הכי שלי, שהוא עדיין הכי שלי, הזקפה. כבר אין. כמה זמן שאין ואין מה לעשות. אין טעם להמשיך לחפש דרך. אין מי שיאהב אותי. זה אבוד.

נא להעביר מכתב זה להורי.

אשר גם את אהבתם מעולם לא קיבלתי.

יניב.

*תרגיל בקופי - לכתוב מכתב התאבדות לאחת מהדמויות שנתן. אני בחרתי בדמות: 

שחקן פורנו מפורסם שאיבד את אונו, הוא כבר עשיר ויכול להרשות לעצמו לא לשחק יותר בסרטים, אבל הוא בוחר להתאבד.

* המורה אמר שהטקסט כתוב אמין.