בשבוע האחרון בשיעורי קופירייטינג, החלו ללמד אותנו תסריטאות. אנחנו בטוח לא נספיק ללמוד כל מה שהיינו רוצים ללמוד. זה פשוט עולם שלם של יצירתיות מסוג מיוחד. מה שהבנתי עד כה הם כמה דברים עיקריים:

1. 1.     התסריט הוא מכתב לבמאי. כך המורה שלנו הגדיר זאת. כלומר, יש בו את כל מה שקורה בסרט מבחינת הפעולות, הטקסט והאוירה. אך אין בו הוראות לבמאי, רק המלצות.
2. 2.     תסריט, או סצינה, בנוי מפעולות. לא מחשבות. זה לא פשוט לרשום סיפור שכמעט ולא רשום בו "...היא חשבה בליבה ש.../ ..היא חשה ש...", אלא מה הדמות עשתה או אמרה כדי שהצופה יבין איך היא מרגישה. זה בדיוק אותו הדבר בסרט כמו שזה בקומיקס.
3. 3.     כדי ליצור את הייחודיות של הסרט, הסיפור צריך להיות נאמן למציאות. כמו רגע שבאמת קרה. ולפתח דמויות שהיו יכולות באמת לחיות.

השיעור האחרון היה סוחף ואינטנסיבי מאין כמותו עד היום. כתבנו ברצף סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, כולם אישיים, מפותחים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. תוך כמה דקות היינו צריכים לתת לפי ההוראה: 5 רגעים שזכורים לנו שקשורים לנושא X, כל כמה דקות התחלף הנושא, מכל נושא צריך לבנות מספיק סיפורים כדי שנוכל להקריא כסצינה. לבסוף היינו צרכים לבנות ביוגרפיה של דמות (בהתאם לתמונה שקיבלנו) ואח"כ לבנות את אחד הסיפורים כאילו אותה הדמות עברה את הסיטואציה.

הדמות שלי: נועה.

נועה נולדה בתל אביב בשנת 1990 בצפון הישן, להורים מורה ואדריכל. היא למדה בבית הספר הפתוח. בכיתה י"א למדה במגמת קולנוע. יש לה בן זוג שגדול ממנה בעשר שנים, הם יחד כבר 4 שנים. היא התחילה לעשן גראס בגיל 14.

היום נועה לומדת במדרשת בית ברל בחוג לאמנות וקולנוע. היא גרה בשכונת פלורנטין עם שני שותפים. המקלחת שלכם חלודה ומעופשת. שני השותפים טבעונים והיא צמחונית.

ההורים שלה מתקשרים פעם ביומיים והיא עונה פעם בארבע ימים.

נועה הייתה בצופים, אך פרשה לקראת סוף התיכון, שגם אליו לא הרבתה להגיע. היא עדיין בקשר עם חברים רבים מהתקופה, אלו שגם פרשו מהתנועה והתיכון והלכו יחד לנגן, או לשחות בדיזנגוף סנטר.

סצינה עם נועה:

יום / חוץ / תחנת אוטובוס על הכביש הראשי בצמוד לבית ברל.

נועה, בת 24, עומדת משועממת ומיואשת בתחנת האוטובוס השוממת. היא עוברת בין השענות להליכה סביב העמוד המסמל את התחנה.

התנועה זוחלת. העיניים שלה מתחילות להעצם. היא מסתכלת על עצמה, כאילו בוחנת איך היא נראית למישהו זר.

בחשש היא מרימה את ידה, ותוך כמה שניות נעצר רכב מסחרי עם איש חייכן, בערך בן 40. ברור שהוא ערבי, אבל היא חושבת שזה לא משנה.

"היי" היא אומרת בחיוך קורץ.

"לאן את צריכה?" שואל האיש.

"אני רק צריכה לעוד שתי צמתים, בשביל האוטובוס, אבל בגדול לתל אביב"

"אני נוסע לתל אביב, בואי".

"מגניב" נועה אומרת ועולה. "אתה חוסך לי הרבה".

נועה והאיש לחוצים ידיים. הוא מספר לה שהוא נוסע לעבור בין חנויות למכור את המוצרים לשיער שהוא משווק ומנסה להמליץ לה על מוצר, הוא מושיט יד לשערה מבלי להסס ואומר "אני רק בודק את סוג השיער שלך", תוך שהוא ממשש את שערה היא מצתמררת.  היא חושבת שהכל זה רק עוד עלילה לשיעורי הבית הבאים.

הוא ממשיך לדבר על המוצרים לשיער, מציע לה מסטיק ומנסה לתת לה אותו ישר לפה שלה והיא נרתעת, מחזיקה את עצמה קרוב לכיסא, מתוחה, תוך כדי הנסיעה אין לה לאן לצאת.

היא מסתכלת על עצמה שוב, מנסה להרים כל בגד חשוף.

כשהוא מבקש בפעם החמישית את הטלפון שלה, כדי שיוכלו להפגש ביום אחר סתם לדבר, היא שואלת "למה זה טוב? שום דבר טוב לא יצא" וחותמת בכך שלא כל אחת שעולה לטרמפ מחפשת מין.

הוא שותק ומתישר, אחרי כמה דקות הם יורדים בפינת הרחוב שלה בפלורנטין.

היא רצה למקלחת.