רגעים של נעליים

(יום / חוץ / רחוב נווה שאנן)

אמא שלי נכנסה לחנות נעליים ברחוב נווה שאנן בתל אביב.

אני הייתי בערך בת 11 וחיכיתי לה בינתיים בחוץ.

ישבתי על המדרכה סתם כך, מסתכלת על האספלט ובוחנת את הלכלוך.

עד שבחור שחור גדול, ניגשה אלי מלמעלה ושאל באנגלית בנימוס " How much for a fuck?".

הייתי בהלם. רצו לי אופציות לתגובה. אולי לבעוט בו ברגל, אולי לומר משהו. רק קמתי והלכתי. מזל שאמא שלי בדיוק יצאה.

-

(יום / חוץ / רחוב בישוב)

בכיתה ב', איבדתי פעם אחת את הנעליים שלי. כל היום הסתובבתי בלי הנעלים וגם חזרתי הביתה יחפה. מאז אמא שלי לא שוכחת את זה ואם אני מאבדת משהו, היא שואלת אם חזרתי לכיתה ב'.

רגעים של חלון

(יום / פנים / בית)

בכיתה ב'-ג' נהגתי להכנס לבית דרך החלון בקומת הכניסה, שלא נסגר טוב. עד שפעם רצו לנו לבית. דווקא לא דרך החלון הזה. ומז עברתי רק דרך הדלת.

-

(יום / פנים / סלון)

בכיתה י', כל הכיתה הקטנה שלי הוזמנה אחרי הלימודים לבית של עדן, כדי להתכונן למשלחת שאליה יצאנו. עם או בלי תפקיד ומהות, הרגשתי טוב על ההזמנה. הבית של עדן היה בית ערבי ענקי, עם נוף ישר לים מהקומה השניה. היה לי כיף להיות מוזמנת כשווה בין שווים, לא כמו איזו מסיבת כיתה ביסודי שבה חייבים להזמין את כולם, הזמינו אותי כי רצו שאבוא, זו היתה אולי הפעם הראשונה שהרגשתי שווה בין מאגניבים של הכיתה לחנונית כמוני. ישבתי על עדן החלון הענק שהיה שם וכמעט נרדמתי מהשמש המרגיעה שליטפה לי את הפנים. צילמו אותי בחטף. והרגשתי שעליתי לפסגה.

רגעים של צעצוע

(יום / פנים / הבית שלי + יום / חוץ / פלורנטין + יום / פנים / בית במצב גרוע)

בגיל 14, ביקשו ממני להתנדב למען איש נכה, ממשפחה לא עמידה. הבת שלו בדרום תל אביב, כך נאמר לי, מפורר וזקוק לשיפוץ, הוא לא מסוגל לפרנס והבת שלו חשוכת צעצועים. החלטתי להפרד מרוב הצעצועים הסנטימנטלים מאוד שהיו לי, נפרדתי לשלום מכל אחד ושמתי אותם בשקית גדולה. כשהגעתי למקום, שהיה מלא במתנדבים שעזרו לצבוע את הבית, והאיש הנכה עובר ממקום למקום מנסה גם לתרום את חלקו, שבזמנו הוא לא נראה לי "מספיק נכה", הבאתי להם את השקית ואז ראיתי שבחדר של הילדה היו הרבה יותר צעצועים משהיו לי בגילה. לא היה לי נעים לבקש את הצעצודים בחזרה והייתי עצובה כשנפרדתי מהם לחינם. היא לא הייתה מערכיה אותם כמוני. אבל אולי כן. אני עוד מקווה שכן.

רגעים על השם שלי

בתעודת הזהות השם שלי הוא שיר, ללא ה-י' בסוף, סתם כי אמא שלי חשבה שיהיה מוזר ששם פרטי יגמר באותה האות שבה מתחיל שם המשפחה, אבל בכל מקרה קראו לי שירי. רק רופאים קוראים לי שיר, או בבנק, או בכל מקום שבו מכירים אותי לפי הטפסים. אם אני מקבלת טלפון ויגידו "שלום שיר", לא משנה כמה לבבית הפניה תהיה, אני יודעת שזה בנושא רשמי, כך יותר קל לסנן.

רגעים של מיטה:

אני והחבר הראשון שלי התבישנו לשכב בבית. הרגשנו צעירים מידי, צעירים מידי וחרמנים מידי. באיזשהו שלב שכפלתי את המפתח של המקלט בבניין שלי. הייתה שם ספה נפתחת למיטת יחיד. נהגנו להיות שם הרבה מבלי לומר לאף אחד, למרות שהיה שם תמיד ריח של עובש ופחדנו שמישהו פתאום יחפש את האופניים שלו ויכנס.