כהרגלי המשונה, הקלטתי את ההגשה, זה מה שהמורה אמרה:

"

המקור וסקיצות:

לא פרסמתי את הפוסט הזה עד עכשיו, כי חשבתי שאולי אצא עם הרעיון של העבודה למקום מסחרי, אבל בינתיים נראה שבקונסטלציה הנוכחית הוא לא יצא, מצד שני, יכול להיות שכן... אז אל תגנבו את הרעיון :)

קיבלנו בשנה שעברה בריף לצייר מחדש 5 איורים מתוך ספרי ילדים קיימים. משהו שאנחנו מרגישים שהיינו עושים יותר טוב מהמקור, או לקחת את זה לכיוון אחר שלנו. 

נזכרתי בסיפור ילדים שתמיד חשבתי שהוא מוזר, שהמסר שלו תת הכרתי מידי וצריך לחשוף אותו: הביצה שהתחפשה. האסימון נפל לי בקשר למסר המשונה של הסיפור בתקופת שנת השירות. זכור לי תכנון שעת סיפור שהעברנו לילדים, כשחבר מהקומונה שלי אמר שהוא מאוד אוהב את הסיפור הביצה שהתחפשה, ואמרתי לו בחזרה - ברור שאתה אוהב את הסיפור הזה, אתה הומו שעושה דראג.

הרבה פרשנויות יש לסיפור הזה, מאז שסיימתי את העבודה הזו ופתחתי את הדיון מול אנשים גיליתי יותר פרשנויות ממה שחשבתי שיש. על תהליך ההתבגרות וההשתנות של האופי והגוף, על חיבור לחברה.. אבל הדבר הראשון שאני קלטתי מהסיפור הזה, הוא ילד שלא מרוצה ממה שהוא נולד איתו והוא מחפש איך להתקרב לאנשים בעזרת תחפושות (אם הוא מתחפש לדמויות שדחו אותו ובהמשך הסיפור מתחפש לכל מני דברים אחרים), בסוף פתאום קורה משהו וגוף שלו מתשנה מבלי שירצה או לא ירצה בכך, למזלו הוא מרוצה מהשינוי החדש. 

בעצם הביצה, הוא ילד שמתחפש (או ילדה), מצאתי גם לא מעט מסרים בטקסט שהתאימו לכך שהוא מחליף את המין שלו. בסוף הוא מרוצה מהתהליך שעבר והוא שינה את המין שלו.

קצת על תהליך המחשבה - אני מתה על הסאבטקסט פה, אדגיש שורות חשובות: 

צבעה את פניה באדום = סומק ואודם.

יש לה קליפה קשה ורגל מתנדנדת = סממן גברי.

היא כד עם שתי ידיות = חזיה.

"אין לך פתח ואי אפשר לשמור בך חלב" = הוא לא אישה.

האמא רצתה לדגור אליה = סתם מצחיק.

האמא אומרת "עכשיו תעשי כמו כולם" = מורידה את המוטיבציה.. למרות שבתיאוריה הזו זה לא מסתדר עם העובדה שהיא כן מעודדת את השינוי שבא מאוחר יותר. אבל אולי זו פשוט ההכרה. וגם דווקא הביצה מבולבלת מהתהליך שקרה. 

בריף: קומיקס בגודל A3 על בסיס שיר.

הקומיקס (בקורס של קרן מאי מטקלף), הוא ע"פ השיר "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים" של יהונתן גפן, מתוך הכבש השישה עשר.

השיר הולך כך:

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, ראינו המון חנויות של נעליים. וחשבתי, אם פתאום יחליטו הנעליים לצאת מהזכוכית ולחפש להן רגליים, יהיה פה שמח.

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, ראינו חנויות צעצועים בגבעתיים. שאלו אותי, "מה אתה רוצה?", אמרתי "אופניים", אמרו לי "בסדר, בשנה הבאה."

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, עברנו על יד איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל, אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי. 

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, זה היה בחורף לפני שנתיים, מאז גדלתי, כבר יש לי אופניים, כמעט שכחתי שפעם הייתי בן 3. רק האיש עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש.

לתמונה בגודל קצת יותר גדול:

  http://www.flickr.com/photos/shiriyo/12108186566/