לא פרסמתי את הפוסט הזה עד עכשיו, כי חשבתי שאולי אצא עם הרעיון של העבודה למקום מסחרי, אבל בינתיים נראה שבקונסטלציה הנוכחית הוא לא יצא, מצד שני, יכול להיות שכן... אז אל תגנבו את הרעיון :)

קיבלנו בשנה שעברה בריף לצייר מחדש 5 איורים מתוך ספרי ילדים קיימים. משהו שאנחנו מרגישים שהיינו עושים יותר טוב מהמקור, או לקחת את זה לכיוון אחר שלנו. 

נזכרתי בסיפור ילדים שתמיד חשבתי שהוא מוזר, שהמסר שלו תת הכרתי מידי וצריך לחשוף אותו: הביצה שהתחפשה. האסימון נפל לי בקשר למסר המשונה של הסיפור בתקופת שנת השירות. זכור לי תכנון שעת סיפור שהעברנו לילדים, כשחבר מהקומונה שלי אמר שהוא מאוד אוהב את הסיפור הביצה שהתחפשה, ואמרתי לו בחזרה - ברור שאתה אוהב את הסיפור הזה, אתה הומו שעושה דראג.

הרבה פרשנויות יש לסיפור הזה, מאז שסיימתי את העבודה הזו ופתחתי את הדיון מול אנשים גיליתי יותר פרשנויות ממה שחשבתי שיש. על תהליך ההתבגרות וההשתנות של האופי והגוף, על חיבור לחברה.. אבל הדבר הראשון שאני קלטתי מהסיפור הזה, הוא ילד שלא מרוצה ממה שהוא נולד איתו והוא מחפש איך להתקרב לאנשים בעזרת תחפושות (אם הוא מתחפש לדמויות שדחו אותו ובהמשך הסיפור מתחפש לכל מני דברים אחרים), בסוף פתאום קורה משהו וגוף שלו מתשנה מבלי שירצה או לא ירצה בכך, למזלו הוא מרוצה מהשינוי החדש. 

בעצם הביצה, הוא ילד שמתחפש (או ילדה), מצאתי גם לא מעט מסרים בטקסט שהתאימו לכך שהוא מחליף את המין שלו. בסוף הוא מרוצה מהתהליך שעבר והוא שינה את המין שלו.

קצת על תהליך המחשבה - אני מתה על הסאבטקסט פה, אדגיש שורות חשובות: 

צבעה את פניה באדום = סומק ואודם.

יש לה קליפה קשה ורגל מתנדנדת = סממן גברי.

היא כד עם שתי ידיות = חזיה.

"אין לך פתח ואי אפשר לשמור בך חלב" = הוא לא אישה.

האמא רצתה לדגור אליה = סתם מצחיק.

האמא אומרת "עכשיו תעשי כמו כולם" = מורידה את המוטיבציה.. למרות שבתיאוריה הזו זה לא מסתדר עם העובדה שהיא כן מעודדת את השינוי שבא מאוחר יותר. אבל אולי זו פשוט ההכרה. וגם דווקא הביצה מבולבלת מהתהליך שקרה. 

אתמול* הייתה ההגשה וכבר כשהסתובבתי במכללה תלמידים ואנשי צוות אמרו לי תוך כדי ברכת בוקר טוב "שמעתי שהייתה אחלה הגשה אתמול".

באמת הייתה אחלה הגשה, לי ולעוד כמה מתלמידי התמחות איור.

(אתמול = יום שני. לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה) 

קומיקס בקורס של קרן מאי מטקלף בפוסט אחר*

מיתוג מאויר לחנות בוטיק. קורס עם ירון חולין. 

הבריף: 

 לאייר לחנות בוטיק שמתמחה בתחום מסוים:

1. פאטרן שיכול להשתלב על שקית / אריזה, או שתשתלב בדברים נוספים (פלייסמנט / נייר עטיפה / גרפיקת קירות וכו'),

2. לעצב 4 תויות למוצרים שונים שיודבקו על האריזה (שקית) במועד הקניה,

3. לעצב את האיור על האריזה (צורת האריזה קבועה מראש), שהיא אריזה כללית של החנות ולא אריזה לכל מוצר בנפרד.

זאת כמובן על פי קונספט שנמציא לחנות.

אני לקחתי על עצמי קונספט של בית תה קהילתי, שהוא סוג של חממה, בו מוכרים את התה שהפעילים מגדלים במקום. לכן האוירה של העיצוב היא בסגנון "חממה".

*את העבודה לאריזה בחרתי בנוסף לבריף, להציג עם 2 עציצים (מרווה ולואיזה) עם הפאטרן מודבק על העציצים, עם צרור שיבה ושורש עשב לימון עטופים כל אחד בנייר עטיפה ועל כל אלו מודבקות התויות. בנוסף גם ניירות עם הפאטרן ששימשו כפלייסמנט וגם קנקן תה עליו הודבק הלוגו של בית התה (לואיזה) עם עשבים מהגינה.

(בצד אפשר לראות את ההגשה של תרגיל נוסף - הקומיקס, על זה פוסט נפרד).

תקראו לי משועממת, אבל הקלטתי את ההגשה ותמללתי אותה. 

הבוחן החיצוני של ההגשה היה איתי רייכרט.  שככל הנראה לא רק שהוא מאייר בחסד, הוא גם איש מאוד נחמד.

 (איתי פתח בזה שהוא זוכר שבחן עבודה שלי לפני יותר מחצי שנה, בהגשה שהייתי בה במקרה - כשהשתתפתי בקורס שעשו חבר'ה משנה מעלי. תכלס אחת העבודות הפחות מוצלחות שלי, שאפילו לא מופיעה בבלוג. וגם באותה ההגשה הוא ראה סיצות שעשיתי לעבודה הבאה בקורס אחר, שם היה משהו באמת פסיכי אבל רק סקיצות ומזה הוא התלהב יותר מאשר אותה ההגשה).

"אני אתחיל קודם כל באובר לוק של פרויקט האריזה. הוא ממש טוב עיני. בפרזנטציה שלו יש ממש הרגשה של מה שקורה באותו בית תה. מעניין ששמת את השקית שהכנת מתחת לשולחן, כאילו מישהו שכח אותה שם. אני מאוד אוהב את העבודה הזו. גם ברישומים. יש כאן עושר של רישומים. אני אוהב את הטכניקה. הם מתאימים לתוצר הסופי על התויות, שם יש עבודת צבע שמתאימה לרישום הזה – גם במשחק של הכתם והקו עשוי טוב.

האובר לוק של האריזה קצת משעמם. אולי חסרים הדברים הצבעוניים, שאם היית מכניסה זה היה מקפיץ את העבודה. על הפלייסמנט זה (הנקיון צבע) עובד מעולה, אבל על האריזה חסר משהו שיקפיץ, אבל זה עובד גם ככה.

הטקסט בחלק התחתון של התוית קטן מידי ואולי לא נגיש ללקויי ראיה.

(היה נסיון בהתחלה להוסיף כתמים מכל מני סוגים וזה הרגיש לא במקום הנכון כל פעם, וכשזה בלי הצבע זה הרגיש יותר מסודר).

לגבי הקומיקס, אני חושב שזו קפיצה מטורפת ביכולות שלך מאשר העבודה הקודמת שלך שראיתי. כמו החלק שבו טיפלת בלוגואים קיימים (באזור הפוסטרים על הקיר). אותה השפה הרישומית מהאריזה נכנסת גם באזור הציור של החנות. זה נראה טוב. עדיין יש בעיות שאני מאמין שיפתרו, פרופורציות וידיים. בסך הכל הפריימים מאוד מעניינים מבחינת הקומיקס, גם טיפול בטקסט נכון, ואני אוהב את זה. את יוצרת משהו שלם שהוא שלך. אני זוכר את זה גם מהעבודה הקודמת, שיש בך משהו מאוד שלם. את זה אני מאוד אוהב."

(איזה כבוד שהוא זוכר את העבודה שלי!).

ירון: 

"אני חושב שהעבודה הזו, חוץ מזה שהיא מאוד מעוצבת, היא עברה מחקר. מרגישים שיש פה משהו שלא נעשה בשליפה. יש פה המון חיפוש. אני חושב שעבודה שהיא גם חכמה, והעבודה הזו מאוד חכמה, היא מעלה את הערך שלה הרבה יותר. לפעמים יש עבודות שהן לא מאוד יצירתיות מבחינה ויזואלית, אבל הן מאוד חכמות, וזה לוקח את זה מאוד למעלה. אני חושב שהשילוב של המדבקיות האלה, שהן כל כך טכניות, מזכירות את מה ששמים בתוך העציצים, זה פשוט קטע. אני מאוד אוהב את צורת ההדבקה הזאת (של התויות על האריזות). אפילו הייתי עוד יותר מקצין ועושה סטריפ אחד עוד יותר עקום. שיבינו שאתה יכול לתלות את זה ולהדביק איך שאתה רוצה. לכן פחות הפריע לי שאין על האריזה שום דבר. כי ליהפך, מכיוון שגם הלוגו וגם התוית הם חלק מאותה היחידה ואפשר להדביק איך שאתה רוצה...  

אני מאוד אוהב את מה שקורה בלוגו. הניואנס של המשפך עם הקומקום. זה מאוד חכם. נגיעה שמזכירה לנו שזה לא ממש קומקום, שזה חממה.

אין ספק שהפאטרן הזה יכול להיות וילונות ומפות וכל דבר ולפתח את זה.

יש לך פה משהו שאת יכולה לקחת עוד יותר רחוק, ממש חלק מפרויקט גמר. למשהו עוד יותר מורכב.  יש פה המון המון דברים מאוד מאוד יפים.

אני מאוד אוהב את מה שקורה פה בפרזנטציה. חבל שלא שמת קרטון במקום נייר על העציצים"

(ניסיתי להסביר שזה אמור להיות מדבקה, אבל הוא אמר שזה יותר מזכיר לוחיות של עציצים ואני תכלס לא חשבתי על זה ככה).

(ירון התיחס לזה שלא הדבקתי את הפאטרן על כל האריזה שהבאתי – שהייתה מוחת על הרצפה והוא הרים כדי להדגים את הסגירה שלה. ואמר שאלוהים בפרטים הקטנים ועדיף לא להביא אקסטרות בהגשה אם הם לא מושלמים גם הם).

הקומיקס – גם אני חושב שהפריים של הפוסטרים על הקיר, הוא הפריים הכי טוב. כאילו אין פה שום דבר, אבל יש פה הכל. זה הכרזת האלה שתלויות שם. וזה הגרפיטי הזה. זה מאוד מאוד מעניין. אני יודע שכל מי שעובד עם ואקום נגרר למקומות של מריחות. יש לך אזורים כל כך יפים של רישום, תשאירי אותם נקיים. תראי כמה שזה יפה כשזה נקי. זה מאוד קשה לדעת איפה לעצור. דווקא אלה שמאוד מוכשרים ושולטים, לא יודעים איפה לעצור. הטיפול שעשית באזור הפוסטרים צריך לכוון אותך לטיפול הצבעוני בשאר העבודה. גם אנחנו (המאיירים הותיקים) מתמודדים עם זה כל הזמן. איפה לעצור, איפה יהיה מעניין, ושלא יהיה יותר מידי.

לגבי צהוב וסגול, אולי זה אצלי בגנים. אבל אני לא אוהב את השילוב הזה. שילוב חמוץ, נורא ראשוני. שני גוונים מנוגדים/משלימים, השילוב בינהם נורא קשה. צריך לתת להם איזשהו גיוון כדי שיהיו מעניינים ביחד. זה שילוב טיפה ראשוני. 

קרן:

ההגשה הזו היא דוגמה לסיבה שאנו מבקשים לעשות את ההגשה של שני הקורסים יחד. כדי לראות את מגוון היכולות. זה נותן פרספקטיבה על היכולות שלכם.

דברים שאת צריכה לקחת: אני שמחה על השינוי ששעשית בפריים האחרון, שהדגשת את הסוף של הסיפור. לא כמו בסקיצות הראשונות שרואים את הילד מהגב עם האופניים ומשהו קטן על החולצה. את מאוד מאוד טובה בלהוסיף ערך מוסף על טקסט קיים וזה נקודת החוזק שלך וזה מה שיקח אותך קדימה ברוב המקרים.

יש משהו טוב בקו הסקיצתי שלך. גם כולם בכיתה אמרו לך את זה בהצגת הסקיצות. זה הולך קצת לאיבוד עם המחשב... זה עוד לא שם. עצם העובדה שהסקיצות צוירו על קרטון ועכשיו הבאת את העבודה מודפסת על נייר רגיל.. את בכיוון ממש טוב ואת צריכה להמשיך ולקחת את זה עוד. הלוואי ותוכלי ליישם את העיצוב הגרפי שעשית על האריזות לתוך העיצוב הגרפי בקומיקס. כי אני חושבת שגם שזה עוד לא פיקס מבחינת איך שהטקסטים יושבים בפריים. זה תהליך ולא תמיד מספיקים את הכל . חוץ מזה יופי ותמשיכי. 

בריף: קומיקס בגודל A3 על בסיס שיר.

הקומיקס (בקורס של קרן מאי מטקלף), הוא ע"פ השיר "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים" של יהונתן גפן, מתוך הכבש השישה עשר.

השיר הולך כך:

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, ראינו המון חנויות של נעליים. וחשבתי, אם פתאום יחליטו הנעליים לצאת מהזכוכית ולחפש להן רגליים, יהיה פה שמח.

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, ראינו חנויות צעצועים בגבעתיים. שאלו אותי, "מה אתה רוצה?", אמרתי "אופניים", אמרו לי "בסדר, בשנה הבאה."

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, עברנו על יד איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל, אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי. 

כשנסענו העירה לבקר את דוד אפריים, זה היה בחורף לפני שנתיים, מאז גדלתי, כבר יש לי אופניים, כמעט שכחתי שפעם הייתי בן 3. רק האיש עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש.

לתמונה בגודל קצת יותר גדול:

  http://www.flickr.com/photos/shiriyo/12108186566/