התחלנו קורס חדש: איור לעיתונות. (בהנחיית דקל חברוני).
התרגיל המפוצץ הראשון היה איור המגיב לטקסט אמיתי שהיה תור אישי של שי גולדן, הטקסט עצמו שקיבלנו היה בגרסתו הראשונית ללא עריכה מכל סוג לעיתון.
גודל האיור 13:18 ס"מ בגוונים אפורים בלבד.
אני מצרפת את הטקסט ולאחר מכן ביקורת קצרה על האיור.
אתמול בלילה, במהלך אחד מהבזקי השינה המעטים שיש לי, חלמתי שאיימי, הכלבה שלי (גולדן רטריורית עם נשמה אבודה), הלכה לאיבוד. חיפשתי אחריה באחבי העיר. היו אלה הרחובות בשכונת ילדותי שברמת גן. עניין משונה, הדרך בה תת המודע שלו מערבב בין זמן ומקום בטבעיות וללא נימוק שהמודע שלנו מסוגל לפענח לבסוף, אחרי שיטוט שארך המון זמן וכלל מפגש עיניים עם כלבים רבים שדמו לאיימי, אבל לא היו הכלבה עצמה, מצעתי אותי, באיזה דוכן לממכר מיץ ממותק בפינת הרחובות הירדן ונגבה. היא הייתה שרועה שם למרגליותיו של המוכר, ברנש צעיר, פניו מקושטים בזיפים ושערו מדובלל ומוזנח. הוא הזכיר לי במקצת את אורי חזקיה והרהרתי לעצמי במהלך החלום (עניין משונה נוסף: הדרך בה שכבות המודע שלנו פועלות זו לצד זו ומייצרות בינהן דיאלוג בעל דיאלקט אניגמטי) שאפשר ומדובר בו, בסטנדאפיס אבל מנגנון הזיהוי שלי דחה את האפשרות הזאת. בחלום הזה, כלבים ואנשים היו דומים לכלבים ולאנשים אחרים. אפשר וגם הם הביטו בי וזיהו מישהו שאיננו אני? אין לדעת. ככה זה בחלומות, החידה היא המהות והמהות היא חידה. בכל אופן, בעל הדוכן ישב על כסא גבוה, מתחתיו היה פרוש מרבד צמר בעל צבעים עזים, עליו איימי, מסופרת - פרוותה הזהובה דקה ודלה, נעדרת את הברק הזוהר שלה ורטובה. לא היה גשם בחוץ, אבל היה נדמתה כמי שזה עתה מצאה מסתור מפני הסערה. ואז השגחתי שהגבר הצעיר השתמש בה כהדום לרגליו.
אני זוכר את הרגע בחלום שכלבתי האהובה ועדינת המשנה הפכה למשטח לרגליו של מוכר בדוכן מיצים ממותקים שדומה לאורי חזקיה. למרות שהחלום מחיל על החולם תנאי יסוד וכללים נסיבתיים שכופים עליו לקבל כתקינה גם מציאות בלתי תקינה וכאמין ומשכנע גם תיאור שמציאות בלתי אמין ובלתי הגיוני, עדיין יש רגעים גם בחלומות בתוך גבולות הגזרה של הסוריאליזם, שהתודעה מוצאת עצמה מופתעת או מזועזעת מהדימוי הקיצוני שהנפש בשילוב המוח, השיתו עליה. כזה היה הרגע הזה, בו הבנתי שאיימי שלי הפכה למרבד עבור אורי חזקיה. גם החלום המשונה הזה (האם יש חלום שאנו זוכרים היטב שאיננו משונה?) ידע לסמן לבעליו את אורות האזהרה ואת גבולות ההסכמה והקבלה. "בואי איימי", קראתי לה. קריאה שבמציאות שמחוץ לחלום מעוררת אותה לתגובה צייתנית מפוייסת, לעיתום אפילו שמחה. אבל בחלום היא לא גרמה לה לשום עוררות. ניסיתי ללכוב דאת מבטה ולמצוא מה בתוכו אולי כעס? אולי אכזבה? אולי את כאבו של האהוב הנטוש, שנשכח, הוזנח והושאר לגורלו. אבל היא הסיטה את פניה היפות ממני, מודעת לניסיוני למצוא תשובה בתוך אישוניה העמוקים.
ואז שרקתי לה, את השריקה החרישית, המעט צפצפנית ושבורה שאני יודע לחלץ מבין שפתיי. (אפשר ששרקתי מתוך שינה, אני מדבר בשנתי לא אחת ומכאן שאין כל סיבה לשלול את האפשרות ששרקתי מתוך שנתי לאיימי שבחלום, שריקה ששמעה איימי שבמציאות) ולמרות שראיתי תנודה עדינה בגווה אפשר נפתתה לשוב אל בעליה, גופה נותר בשלו. ואז חשבתי שאפשר שמשקל רגליו של אורי חזקיה מכביד עליה ושהיא אסירת תנועה של רגליו החזקות.
"לך מפה", אמרתי למוכר המיצים הממותקים בפינת הרחובות נגבה והירדן ברמת גן. "לך מפה". אבל גם הוא לא הפנה אלי את מבטו ולפתע הבנתי שאני שקוף לו, שהוא אינו מסוגל לשמוע או לרעות אותי. ואם הוא אינו מסוגל לראותי, בוודאי גם הכלבה אינה מסוגלת לשמוע, ומכאן שהעווית המתרצה שראיתי רוטטת בגווה אינה סימן עבורי, כי אם תזוזה בלתי רצונית של אחד משרירי גבה. כיצד אלכוד את שמות ליבם? כיצד אגרום להם להבין שאני נוכח, שאני ער לכך שכלבתי האהובה הפכה למדרס רגליו של מוכר מיצים ממותקים בעל שיער מדובלל ומראה מוזנח וכיצד אצליח להציל אות המגורלה אם אינני קיים למעשה?
זה היה נורא, אתם מבינים, להבין שאינך מתקיים. אבל יות רמשהיעדרי כאב לי, הטרידה אותי העובדה שאינני נוכח בגופי כדי להשתמש בו ולהציל את איימי. ואז חשבתי לעצמי שאפשר ואני מת. אולי הפכתי לרוח רפאים. ונתקפתי חרדה גדולה, במהלך החלום, כיוון שלא זכרתי שמתי והייראתי שאולי אני מת לא רק בחלום אלא גם בחיים המיתיים בהם אני ערני מספיק כדי לדעת שאני שרוי בעיצומו של חלום עמוק מאוד.
ואז הקצתי את עצמי בכל המחשבה, או בתנועת החרדה הפנימית שהיא אחד מהיובלים האלה שנשפכים אל נהר ההישרדות השותף והגועש וכשהתעוררתי לא דעתי לומר אם אני חי או מת, או חולם. והייתי מתועתע והייתי מפוזר מחשבה ואמרתי בליבי שהדרך היחידה לודא שאני בחיים היא לגשת אל איימי וללטף אותה ולהריח את ריחה ולשמוע את נשימותיה. והיא שכבה למרגלות המיטה, נושפת ורוטטת, מתוך חלום שחלמה. והנחתי יד על עורפה, נזהר שלא להעירה, ושמעתי בנשימותיה והרגשתי במעלות של גופה שהיא למה עליי ושנינו היינו בחיים.
אז אחרי הטקסט הזה התחברתי בעיקר למשפט האחרון, החיבור בין החולמים זה על זה. חשבתי על החלום של הכלבה איימי ועל כך שבחלומה הוא הלך לאיבוד, כמו שכלבים הולכים לאיבוד וברקע את שאר העולם הפנימי שלה שכולל מחשבות על חתולים.
אז התגובה של המורה הייתה שהחלק של הדמות מאוד טוב ולוקח אלמנטים רבים מהסיפור אפילו שאף אחד מהם לא באמת קיים שם, אבל החתולים שלא קשורים לטקסט מרגישים כמו פריט טריויה לא קשור לדיון.
על כן לשיעור הבא אנו צריכים להביא תיקון של האיור והפעם להשתמש רק בכתמים.
עוד סקיצות לכתבה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חזותית