הזדמנות אחרונה לראות

הזואולוג והסופר הבריטי ג'ראלד דארל הקדים את זמנו כשטען שגני חיות צריכים להחזיק ברשותם בעלי חיים רק כמוצא אחרון. 25 שנה מלאו להקמתה של קרן דארל למען חיות הבר ומאחוריה עומד סיפור מדהים על מישהו שאהב בעלי חיים ולא פחד להודות שטעה

כתבה: יעל שרר

סיפורו של הזואולוג, הסופר ואוהב בעלי החיים הבריטי ג'ראלד דארל (1925-1995) הוא סיפור על אדם שאהב בעלי חיים כמעט מהיום שנולד וחי את חייו בניסיון להתקרב אליהם ככל האפשר. בשלהי חייו, אחרי שנים של עבודה במקצוע, חלה אצלו התפכחות כואבת ובעקבותיה הצליח לחולל שינוי עצום במקצועו ובדרך החשיבה של הציבור על גני חיות בפרט ועל בעלי חיים בכלל.

בראיונות רבים נהג דארל לומר על עצמו שהוא חריג, מכיוון שמגיל שנתיים כל אימת ששאלו אותו מה ירצה לעשות כשיהיה גדול, היה עונה שהוא רוצה לעבוד בגן חיות. יתר על כן, מגיל חד-ספרתי החל לגדל בביתו ביבר עצום של יצורים, ובהם נמיות, נחשים, ינשופים, עורבנים, עקרבים, לא כל שכן כלבים, תוכים, צבים ואתון – שהיו בעלי החיים הסטנדרטיים מבין אלו שטיפח.

גן חיות במזוודה

את ילדותו בילה דארל באי היווני קורפו. על תקופה שטופת שמש זו כתב ספרים רוויי הומור שהפכו לרבי מכר, ובהם "משפחתי וחיות אחרות" ו"גן האלים". את רוב בעלי החיים שגידל אסף מן הטבע וגידל בביתו בכלובים או במכלים. ציפורים רבות שהיו ברשותו הוציא מן הקינים שלהן, האכילן והחתימן בדרך זו. כשגדלו הציפורים, ראו בדארל את ההורה שלהן ומעולם לא שבו אל הטבע. כיום ברור לנו שאדם שאוהב חיות בר לא ילכוד אותן, אבל בראשית המאה הקודמת עדיין לא חוקקו חוקים בנושא והמודעות לשמירת טבע הייתה בחיתוליה. איסוף חיות בר מהטבע כפי שעשה בזמנו דארל לא נחשב כלל לטאבו חברתי כפי שהוא כיום.

בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20, בזמן מלחמת העולם השנייה, שבה משפחתו של דארל לבריטניה ודארל המשיך באיסוף בעלי חיים ובחקירתם. הוא עבד בחנות חיות (אז היה מותר בבריטניה למכור בחנויות אלו קופים וחיות אקזוטיות אחרות שנלכדו בטבע) ואחר כך בגן החיות ויפסנייד; שם התוודע דארל לכתביו של סוחר בעלי החיים הגרמני הגנבק, שטען שבעלי חיים צריכים לשכון בתצוגות שמדמות את סביבת החיים הטבעית שלהם: כאלו המציעות צמחייה, סלעים לטיפוס ומקווי מים שנראים אמיתיים במקום שקתות וקערות. כתביו התקבלו בזלזול ובלעג באירופה, שבה היה נהוג להחזיק את בעלי החיים במכלאות בטון חשופות מאחורי סורגים.
מתנגדיו טענו שהמכלאות שהוא מציע יפריעו למבקרים לצפות בבעלי החיים ויקשו על המטפלים לנקות את הכלוב. נוחות המבקר והמטפל היו בעדיפות הראשונה ולא רווחתו של בעל החיים. למרות הדעה הרווחת, מצא דארל היגיון רב בכתביו של הגנבק.

בשנת 1947 הוא החל במסעותיו לארצות אקזוטיות כדי ללכוד ולשמר חיות בר בגני חיות בבריטניה. בשנים אלו היה מקובל לתפוס בעלי חיים בטבע ולנסות למוכרם באירופה לכל המרבה במחיר. דארל יצא אל קמרון, גיאנה, פרגוואי, ארגנטינה, סיירה לאונה, מאוריציוס, מדגסקר ומקסיקו.

במהלך המשלחות האלו הוא נתקל שוב ושוב בדילמות אתיות ומוסריות בהקשר של יחסו ויחסם של אחרים לבעלי החיים. בקמרון שוחחה איתו נזירה וניסתה לשכנע אותו שמקומם של בעלי החיים בטבע. כדי לשכנע אותה (ואת עצמו) שגני חיות עדיפים לרווחתם של בעלי החיים, הוא מנתח לעיניה גור קופים שבבשרו התגלמו רימות ושולף את הטפילים מול עיניה הנדהמות.

אירוע מכונן

במקרה אחר התברר לו בדרך הכואבת ביותר אלו השלכות איומות יש לפעולות שהוא עושה. באחת המשלחות הוא הצליח לאתר מושבה של מאות סנאים מעופפים חמודים להפליא. הוא הדליק מדורה מעשנת בתוך העץ החלול שבו הם שכנו ובאמצעות רשתות הצליחו הוא וצוותו ללכוד יותר מ-50 פרטים. באותם ימים לא היה מידע על המעופפים הקטנים ולאחר שדארל הגיע איתם אל המחנה, הוא גילה שהם אינם אוכלים אף אחד מעשרות סוגי המזון שהציע להם. רק אחרי שכמה מהם מתו ברעב הוא הבין שהם אכלו תמרים וניסה לספק להם את הפרי הנדיר והיקר בכל חודשי ההפלגה חזרה ללונדון. ואולם, מאמציו נכשלו והסנאים המעופפים מתו בזה אחר זה; הסנאי האחרון מבין העשרות שלכד מת בזמן פריקת האונייה בנמל בבריטניה.

אירוע זה הותיר בדארל טראומה קשה. בכתביו הוא ציין אותו כאחד האירועים הכואבים שחווה ושנים אחר כך התברר שסבל מייסורי מצפון על הסבל שגזר על היצורים הקטנים ועל כך שבעצם גזר על כולם גזר דין מוות בגלל בצע כסף.

הוא התחיל לשתות אלכוהול באופן מוגזם והתקשה להתמודד עם המסעות והלוגיסטיקה שלהם. בשני המסעות האחרונים שלו הוא יצא מגדרו כדי לספק לבעלי החיים מזון משובח, כלובים גדולים והפלגות בתנאים משופרים. הפזרנות המוגזמת שלו בגלל דאגתו לרווחת בעלי החיים דרדרה אותו אל סף פשיטת רגל. הוא הסתכסך עם רוב גני החיות בבריטניה בגלל דרישותיו בנוגע לאחזקת בעלי חיים והטיפול בהם. הקולגות שלו סברו שהשתגע ואשתו עזבה אותו.

סליחה, טעיתי

במקום להתייאש, החליט דארל לעשות מעשה אוטופי – להקים גן חיות משלו שיפעל בראש ובראשונה לטובת בעלי החיים. הוא גיבש עקרונות מנחים לגן החיות שלו, שהיו בבחינת פריצת דרך מהפכנית במקצוע. הוא קבע שגן החיות שלו יהיה קודם כל בסיס של גרעיני רבייה לבעלי חיים הנתונים בסכנת הכחדה ממשית. הוא גם החליט שלא יכניס לגן החיות שלו פרטים שאין צורך ברבייה משמרת שלהם, ושמקומם של אלו בטבע. הוא הכריז שאסור לגני חיות להתקיים למטרות בידור קהל ושתפקידם צריך להיות חינוכי, מחקרי ואקולוגי, וכן שיש לעשות מאמץ לשחרר בעלי חיים שהוחזקו בגני חיות ולהשיבם לטבע ככל שהדבר מתאפשר. מזונו של בעל החיים צריך להיות לפי צרכיו, ומחירו לא צריך להיות שיקול. הוא הציב סדר עדיפויות שונה וחדש: קודם כל רווחת החיה, לאחר מכן נוחות הטיפול ורק בסוף טובת המבקר והצופה. גודל המכלאה צריך להיות לפי הדרישות הטריטוריאליות של בעל החיים, ויש לגוון את סביבת המחיה ולספק לבעל החיים בידור ועניין – רעיון שגרם לגני חיות אחרים לטעון ש"דארל השתגע".

המהפך

גן החיות המהפכני שלו באי ג'רזי (מאיי תעלת למנש) הוקם וזכה להצלחה עצומה. הוא חיבר 37 ספרים מצליחים, הגיש תוכנית על חיות בר ב-BBC והשקיע מרווחיו בקרנות הצדקה שהקים למען שימורן והצלתן של חיות בר. בשנת 1982 העניקה לו המלכה אליזבת את אות האימפריה הבריטית. הנסיכה אן הפכה לפטרונית של ארגוני הצדקה שלו ונתנה תשומת לב רבה לדרכו ולמטרותיו. בעזרתה הוא הצליח לגייס כספים רבים ולשגשג גם בשלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה ה-20 בתקופה שגני חיות רבים בבריטניה, ובכללם גן החיות של לונדון, נקלעו לקשיים כלכליים חמורים ועמדו לפני סכנת סגירה.

אחת מגאוותיו הגדולות הייתה מרכז הכשרה למטפלים של גני חיות שהקים בצמוד לגן החיות שלו באי ג'רזי, שאליו הגיעו מטפלים מכל העולם להשתלמויות ולהכשרות תחת שרביטו ולמדו על העקרונות החדשים שהציג במקצוע.

דארל מת ב-1995 לאחר סיבוכים בניתוח השתלת כבד שנאלץ לעבור בגלל שנים של שתיית אלכוהול מוגזמת. אפרו פוזר בשטח גן החיות שלו באי ג'רזי.

בעקבות כתביו של דארל שינו את פניהם ארגון גני החיות העולמי ואלפי גני חיות ברחבי העולם. העקרונות שהציב גרמו למהפכה בדרכים שמשיגים, מטפלים ומרבים בעלי חיים. דברים שנראים לנו כיום מובנים מאליהם השתנו בזכות עבודתו הנמרצת ופורצת הדרך של אותו "משוגע על חיות", שלא פחד לריב עם כל העולם ועם זאת לא פחד להודות שטעה.