כאב לי. כל כך כאב מבפנים. ומבחוץ אף אחד לא הבין. הם ראו. כולם ראו שכואב לי. המורים, המשפחה, החברים..אבל היה קל יותר להתעלם. כל ערב היה לי בחור חדש, ונהייתי אשפית התחום המציצות. היו לי כביכול המון חברים. אבל אף אחד לא ידע. לא על מה שקרה, ולא על החתכים.. לא רציתי לספר למישהו שלא ירצה לשמוע. לא רציתי להטביע אנשים בבלאגן הזה שהוא החיים שלי. לא רציתי לסחוף איתי אנשים שלא רצו להיסחף. ושמרתי הכל בסוד. החכתים נהיו עמוקים יותר ויותר. על היד כבר לא נשאר מקום ועברתי לרגליים. שלוש מגבות כבר התמלאו בדם ואת אלה נאלצתי לשרוף. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאמי תמצא אותן, בגוון בורדו כהה ונוקשות.הייתי מכורה. מכורה לכאב. מכורה לסבל. ר' אהב סבל. והוא אהב אותי. אני זוכרת. הוא באמת אהב. ויותר מהכל, הוא אהב כשסבלתי. אז אם הוא אהב כשסבלתי, בטח כולם אוהבים שאני סובלת, ואני אוהבת שאני סובלת, אז..חתכים. הדם היה יפה בעיניי, וראיתי בו השתקפויות של העיניים של ר', רחבות האישונים.
אחרי מספר חודשים בהם חתכתי ללא הרף, עישנתי ושתיתי ובקיצור- התהוללתי, הוא גילה. י' גילה. נרדמתי אצלו בבית שיכורה, וכשהוא הרים אותי, עלתה לי החולצה. והוא ראה אותם. חתכים וצלקות. אדומים לרוחב ולאורך הבטן. את השם שלו, של ר' שהתחלתי לחרוט. הוא השכיב אותי לישון והתקשר להוריי. תחילה הם לא האמינו לו, ואז ביקשו שאתרחק מהבית לזמן מה. הייתי קטינה בת 15 וקצת אז, ולא היה לי לאן ללכת, אז נשארתי אצלו, אצל י'. הוא היה מקסים. הוא בישל לנו ארוחות בוקר וערב על בסיס יומיומי, עבד בצהריים וצייר בזמנו הפנוי. הוא צייר אותי ישנה, הוא צייר אותי שותה, הוא צייר אותי עירומה, הוא צייר אותי מעשנת, הוא צייר אותי צוחקת. הכי הרבה הוא צייר אותי צוחקת. הוא עזר לי. הוא עזר לי להיפתח אליו, הוא עזר לי להתמודד עם כל מה שקרה. בכיתי איתו וצחקתי איתו. הוא עזר לי להפסיק לחתוך את עצמי, ותמיד אמר שלהפסיק לשתות זה היעד הבא. לא הייתה לו אמירה בעניין העישון, שכן הוא עצמו היה מעשן כבד. היינו מעשנים יחד לאקי סטרייק שבת הדודה שלו הביאה מלונדון. הוא לימד אותי איך להפריח חישוקי עשן, ואיך לירות בפיינטבול.
אני חושבת שהתאהבתי בו. אבל זה..זה כבר סיפור אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer