קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

ככל שאני חושבת יותר, אני מרגישה לעצמי יותר צומי, ויותר שקועה ברחמים עצמיים, על אף שאין על מה לרחם. אז מה נסגר?

נדמה, שכמה שיותר אני מנסה לעשות את הדברים נכון וכמו שצריך, 

ככה הכל נהיה יותר גרוע.

כמה שיותר אני אוהבת ודואגת, ככה יורקים לי בפנים.

נדמה, שכמה שאני יותר מפרגנת- פחות מפרגנים לי.

הלוואי וידעתי למה.

אני מרגישה כאילו השמיים לוחצים עליי חזק להשתנות

ואם לא הם ייפלו עליי,

אבל אין לי מה לעשות.

כי אני מי שאני. ככה נולדתי- דפוקה כזאת. ובכל זאת, אני א חושבת שאני דורשת תיקון. העולם מלא בדפוקים. גם לי מותר. וגם אם אסור לי, הרי כזאת אני. תמיד מקופפת את החוקים.

אני לא האדם עם הכי הרבה מזל.

או לפחות ככה אומרים לי.

אבל האמת? אני מרגישה שהתברכתי בהמון מזל טוב שאני פשוט זורקת לדייסות שאני מבשלת יתר על המידה ושורפת לעצמי, כל פעם מחדש.

ותמיד אני איכשהו מצליחה לקלקל

כל מה שיש לו פוטנציאל להצליח.

ותמיד אני איכשהו מתקרבת לאלה 

שבסוף יפגעו בי. או שאולי אני פוגעת בהם?

איכשהו,

כל מה שלאנשים מסביב עושה טוב,

גורם לי להרגיש גרוע.

כל כך גרוע, שאני מוצאת שמקום המפלט שלי הוא לברוח.

וזה בדיוק העניין.

אי אפשר.

אי אפשר לברוח מעצמי,

כי אני איכשהו תמיד אופיע מעבר לפינה,

עם חדשות רעות על עוד דייסה שנהרסה.