נופלתוקמה
ונופלת חזרה.
אז מה הטעם?
מה הטעם לשבת ולבהות בדלת
בציפייה למשהו חדש?
כלום לא ישתנה.
אני אשאר אני גם כשלא ארצה,
וכל ה"הוא"ים שלי ישארו הם, וזה לא משנה.
מה שאני בוחרת לעשות
קשור בי בלבד.
העולם מסביבי לא יראה
יכול להיות שכלום גם לא ישתנה
אבל אני מקווה ש..
שיהיה "הוא" אחד
שישים לב.
"הוא" אחד שידאג,
שילטף בעדינות.
"הוא" אחד שיעבור אותי קצת בגובה
וירכין אליי את ראשו,
ילחש לי באוזן דברים נעימים.
שיחזיק את ידי בלילות שטופים כוכבים.
חבל שאין "הוא" כזה אחד,
ושאין "הוא" כלשהו בכלל.
ושאני עם כל כך הרבה אנשים אוהבים ואהובים,
ובכל זאת מרגישה כל כך לבד.
לפעמים מרגיש לי שאני מקלקלת
את מה שאנשים חושבים עליי.
את מי שאני.
את מי שאני יכולה להיות.
אני מקולקלת ומקלקלת.
חבל?
אני לא חושבת.
אני לא מוצאת את השמש,
אבל אני בכל זאת מחפשת.
אני לא רואה דרך החוצה
אז אני נופלת.