קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

הוא יפה כל כך, שליו ומושלם כל כך כשהוא ישן. יד קצת שרירית, והרבה לבנה אחת תחת ראשו, כאילו שכב לאורה החם של השמש. והשנייה מונחת על לחיי, עדינה, אצבעות וורודות רפויות, מקופלות קצת. הירח מטיל את אורו על גופינו העירומים, המכוסים למחצה בשמיכה משובצת, וסורגי החלון מציירים לי על הגב ולו על הבטן. הצל מתעוות קצת איפה ששריריו עולים ויורדים, ואיפה שצלעותיו בולטות קצת. הוא כזה לבן, ורזה, ויפה. נושקת לכתפו הקצת מנומשת וחושבת קצת בקול רם, כשסאונד נשימותיו העמוקות מכתיב לי קצב.

מה אכפת לי מה אנשים מבחוץ חושבים? אנשים שלא מכירים אותי, שלא מכירים אותו? מה אכפת לי איך אני נראית מבחוץ? יותר חשוב איך אני נראית מבפנים, וחוק זה חל על כל אדם ואדם בעולם. גם עליו. והבפנים שלו...כל כך כל כך יפה. נקי, טהור. הבפנוכו שלו הוא בפנוכו של אדם טוב, עם לב זהב וכוונות יהלומים. הבפנים שלו זה שלמות. שלמות. 

הוא פותח קצת את עיניו, מביט בי ומחייך "אני לא ישן" הוא אומר לי בקול צרוד משינה. "כיף יותר להיות ער..כי אז אני איתך.." הכוכבים נצצו לו בעיניים הכחולות כחולות האלה שלו. הוא מצמץ פעמיים ושקע שוב בשינה. באותו הרגע הגעתי למסקנה.

"אני אוהבת אותך" אני לוחשת. "אוהבת המון המון. לא קצת, ולא בדרך ל, ולא בכיוון של. אני לגמרי, בהחלטיות וללא ספק, אוהבת אותך. ולא אכפת לי אם זה אסור או מותר." מתקרבת וקוברת את ראשי בחזהו שאיכשהו נשאר חם בקור הזה, מאזינה לליבו הפועם בקצב אחיד, מתענגת על מגע ידו המונחת על גבי. אפילו אם הוא ישן ולא בהכרה. 

אני אוהבת אתך. זה טוב ויפה. אבל..אני אוהבת אותך. ועכשיו מה?