קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

זמן. אני מרגישה שהוא הולך ונעלם, שאני מאבדת שליטה, שהוא נוזל לי בין האצבעות, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להביט. פשוט לעמוד ולראות. לראות איך רק יום שני, וכבר נגמר לי השבוע. לראות איך האהוב שלי מתקדם, ממלא תפסים של בגרויות שלא ריצו אותו, רץ את החיים שלו כאילו היו סרט. רואה איך אני עומדת במקומי, פה ועיניים פעורות, בידיים צמרמורות, פיק ברכיים, פחד. איך אפשר? איך אפשר כך סתם להמשיך ללכת, כשכל ה..כשהכל קורה מסביב? יש כל כך הרבה דברים טובים ויפים שאני רוצה להישאר לראות, אך הזמן הקצר מכריח אותי להמשיך ללכת. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעצור רגע ולתקן, אבל שוב- הזמן דוחק בי ללכת. יש כל כך הרבה דברים רעים ונוראים שהייתי רוצה לעצור קצת ולנסות להבין, אבל אי אפשר. כי יש דד-ליין. יש דד-ליין להגשת עבודות, להרשמה למקומות, ליחסים, לחברויות, למחשבות, לרגשות, לאוהבים, למעשים, למעשה- יש דד-ליין לחיים. 

ולכן, למרות כל הפחד המשתק הזה, החלטתי לעשות צעד.

הוא מושיט לי יד. בלי בכלל לדעת, הוא מושיט לי יד, מציע לי עזרה. אני יכולה עכשיו לצאת יחד איתו מקו הזינוק, ולראות לאן נגיע.

כבר כמה ימים מתנגן לי בראש "על קו הזינוק, לפני המירוץ בו אני ואת הולכים לרוץ, כדי לשבור את השיא שלי ושלך. שהוא לא גבוה ולא נמוך, שיא ממוצע שאני לא רוצה- ואת לא רוצה. רוצים גבוה, בשמיים לגוע."- שלמה ארצי.

זה מרגיש לי כל כך אמיתי. 

אני לא יודעת אם זה נחשב שאני החלטתי גם כשהלב מכריח, אבל בסופו של דבר החלטתי לקחת סיכון. לאהוב אותו ולרוץ איתו יחד את המירוץ הזה, את הסרט הזה, את החיים האלה. 

יש לי שני צירופי מילים שפשוט יש לי צורך לצרוח...

טוב לי. אני אוהבת אותך. 

שומע? אני יודעת שלא, כי אין לך איך. ובכל זאת. אני אוהבת אותך, ובזכותך אני אדם מאושר, אדם שטוב לו. אמרתי לי היום, עם צחוק על השפתיים, שאתה אוהב את איך שאני צוחקת. בבקשה, אל תפסיק לצחוק איתי. אף פעם. עושה לי טוב שאתה צוחק..:)