בתאריך הזה, בשעה הזו- חצי ל00:00, לפני חודשיים הייתי...
ישבתי בפארק קטן חמוד, צופה בחבריי לוגמים יין אדום מן הבקבוק, על פניי חיוך ריק שלא הביע את אי הודאות והדאגה שמילאה אותי. פחד. תהייה וציפייה, התרגשות. הרגשתי כמו ילדה קטנה, יושבת עם חיוך דבילי על הפנים, שומעת צלילי צחוק ודיבור כאילו דרך מים, מהנהנת לפי הצורך אך לא באמת מקשיבה, בוהה באהובי, מחכה לתשובה.
אהוב שלי..היום לפני חודשיים..זוכר? זוכר את הימים שבאו לפני? את החופש..? את מנורת הרחוב והאדים, את השיחות, את התקופה שהיינו יזיזים..? זוכר את הפעם הראשונה בה ישבנו בפארק שלנו, על גג המקלטים? שחייכת אליי בביישנות ואמרת בשקט ש"קצת קיווית שיהיה בנינו משהו"?
אני זוכרת. הראש שלי אומר לי שחודשיים זה ממש כלום, אבל האמת..? האמת היא שמרגיש לי כאילו אנחנו יחד כבר אלף שנה, מכירים זו את זה כאת כף ידינו. אתה כבר קורא אותי כמעט כאילו הייתי ספר פתוח, והביישנות שלי איתך לאט לאט דועכת.
אהוב שלי, אני ואתה? קרינו כבר לפני חודשיים. חודשיים שלמים! היית מאמין? ועם זאת, ילדקסם שאתה, כל האהבה הזאת? כל זה..רק בחודשיים? קשה להאמין שלא עברה חצי שנה. חצי שנה לפחות. אנחנו יחד כבר ורק חודשיים. שוב פעם הבלבול, אני יודעת. שוב פעם הקונפליקט. הרי לך, הסבר והצצה לסבך הזה שהוא המוח שלי :).
אהוב שלי, תראה לאן הגענו. בחיים לא חשבתי..מעולם לא דמיינתי..שאני ואתה, אני ו"קטן וקומפקטי", אדון "יש לי את מספרי הטלפון של כל העולם, אני דפי זהב של כל החברים שלי, באמת. אפשר את המספר שלך?", מר "מותר לי לאהוב אותך לנצח?". רק תראה לאן הגענו..היית סתם קטן וקומפקטי, אני זוכרת את זה. ועכשיו..איזה קטן, מה חשבתי לעצמי. אתה עולם ומלואו, מעניין, מרתק, חם וחכם, מקסים ושובה לב. אתה אהוב שלי עכשיו..ויש לי בשבילך בקשה אחת קטנה..
אהוב שלי, אפשר שתנשק אותי..?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer