נמאס לי שכולם עושים לי בלאגן בעיניים, נמאס לי ששואלים אותי שאלות ללא תשובה. נמאס לי שמצפים ממני תמיד לדעת דברים בלתי אפשריים, וכשאני לא, מתעצבנים עליי ומתאכזבים ממני. נגמר לי הכוח.. הדבר היחיד שמתחזק בי זה החשק לישון, ולפעמים קצת החשק פשוט לגמור עם החיים האלה ולסגור עניין. אין לי כוח להתמודד עם האמא הפאקינג זונה שלי, שמרוכזת אך ורק בעצמה, בכל דבר שקורה היא רק בודקת שהתחת שלה במים, ושילכו חמשת ילדיה לעזאזל. במילים היא מדברת גבוהה גבוהה, מספרת לחברותיה איך היא קנתה מעיל פשוט "מקסים ומצועצע כזה, כינרת את לא תאמיני!" לאחי הקטן, או על איך ש"שמעי טלי את לא מבינה פשוט, ישבתי עם בתי הגדולה לקפה ודיברנו, ו..אוי היה ככ נחמד!". היא רק שוכחת לציין, איך שאחרי שנתנה לאחי את המעיל, היא לקחה אותו חזרה לחנות בגלל ריב מטופש בנוגע לכן או לא לסדר את החדר (שהיה מסודר), ריב מלוכלך ומלא צעקות שהסתיים בצווחת "תביא לי את המעיל, מה אתה מטומטם?! את המעיל החדש, לא הישן!!" וטריקת דלת. והיא גם לא מספרת איך היא איחרה בארבעים דקות לפגישה שקבעה איתי בבית הקפה, אפילו שאמרתי לה שיותר מארבעים דקות אין לי, וכשהגיעה ומצאה חשבון ופתק "היה נחמד לדבר איתך" על השולחן, טילפנה אליי לצעוק עליי שאני חצופה וחסרת גבולות. אחלה שיחה, אמא.
ואין לי כוח. היה לי אתמול דייט עם א. בולטימור שלי, והיה כל כך נחמד. באמת שזה הרגיש כמו סרט אמריקאי, עם שוקו ובתוכו מרשמלו, שנינו מכורבלים תחת שמיכה, צופים בסרט ומחזיקים ידיים. אפילו דיברנו אנגלית, חייכנו זה אל זה וצחקנו מכל הבדיחות.
על הרגשות שלי לבן-זוגי שהיה לא מזמן, אני משתדלת לא לחשוב, ובטח לא לדבר.
כל הבלאגן הזה ב"חיי האהבה שלי" עושה לי רע, אבל אין לי כוח לסיים אותם. אני רוצה את שניהם, אנוכי ככל שזה יהיה.
אני רוצה את שניהם, שיבכו לי מעל הקבר בעוד איזה חודש חודשיים, יספרו איך נפגשנו וכמה היה לנו טוב, וישבו עליי שבעה בדירותיהם היפות הקטנות, אוכלים אוכל טוב שכל מני סבתות שצצו משום מקום הביאו עם המון המון אמירות כמו "אני מצטערת ככ על האבידה שלך," ו "תנחומים".
אני רוצה שאמא שלי תבין כמה אהבה אותי בעצם. אומרים שכשאתה מאבד משהו, אתה מבין כמה טוב הוא היה. ובכן, אני מאוד מקווה שהיא תבין..למרות שבעצם אני לא יודעת למה..
אין לי כוח להלחם לא בה, לא באחיי הגדולים ולא באבי. אין לי כוח לשמור ולטפל באחיי הקטנים, ואין לי כוח להיות חייבת לרצות את כולם בשביל להימנע ממכות ומעלבונם של כל הסובבים. אין לי כוח לשמור שלא ייצא לי שם של זונה ומופקרת רק בשביל לא לאכזב את אבא ואמא.
אין לי כוח, ואני מrגישה איך אני עוד שנייה פשוט..פשוט מוותרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer