קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

העולם זז לי מצד לצד, וזרח בגוונים של ירוק, צהוב, סגול וורוד. ניסיתי לרוץ, אבל הרגשתי שהשמלה הקצרה קצרה שלי עפה סביב רגליי והעקב 11 סנטימטר לא הקלו עליי. קשה לרוץ כשאת מרחפת. ובכל זאת, רצתי. כל כמה שניות בדקתי במסך הפלאפון מה השעה. הייתי צריכה להיות בבית כבר לפני 30 דק'..הגברתי את קצב הריצה.

כשהגעתי הביתה, התקשיתי להכניס את המפתח בחור המנעול, ואז עברו מספר רגעים בהם לא הצלחתי לסובב את המפתח מפני שידיי רעדו. ואז, הדלת סופסוף נפתחה, ומעדתי פנימה. התיק שלי נפל, ותוכנו נשפך סביבי. ליפסטיק, קונדומים, שקית של חומר, שני זוגות תחתוני חוטיני, חזיה, בקובוק של אבסולוט, קופסאת סיגריות מרופטת ושלוש סיגריות נובלס התגלגלו על הרצפה. אספתי הכל במהירות לתיק וסגרתי אותו. הייתי על ברכיי, ואז הרגשתי כאילו עוברת דרכי חרב, כמו בסרטי ילדים, דרך החזה אל הגב והחוצה.  רק שזו לא הייתה חרב, אלא הרגל של אבי היקר, שבסה"כ בעטה בי. יללתי בכאב, והוא בעט בי שוב. "עופי מפה." הוא אמר בקול תקיף. יללתי שוב "עכשיו!" הוא צרח, ואני קמתי ויצאתי מהבית. 

הלכתי ברגל חזרה למרכז העיר, התקשרתי ליזיז שלי והוא אמר לי לבוא לכיכר בה נפגשנו תמיד. כשהגעתי לשם, הייתה במקום ניידת, ושלושה שוטרים הרחיקו אנשים מסוממים ושיכורים מפינת הכיכר. התקרבתי ממאחורי השיחים, והסתכלתי לראות על מה כל המהומה. חברתי הטובה שכבה שם על הרצפה, לצד היזיז שלי. מהר מאוד היא כוסתה בשקית או שמיכה, אני לא בטוחה. את היזיז העלו על אלונקה והכניסו לאמבולנס. ברחתי משם בריצה. ירדו לי מהעיניים דמעות אבל לא הרגשתי שאני בוכה. הכל הפחיד אותי כל כך, הכל איים עליי. עשיתי את דרכי לדירה של חבר טוב שלי, וטיפסתי במדרגות בריצה. דפקתי ודפקתי, ולא הייתה תשובה. קיללתי ויצאתי חזרה לרחוב, הדלקתי סיגריה ונשענתי על השער לדירה. חבורת נערים ונערות שיכורים התקרבו אליי. כמה מהם החלו לשרוק, ואחד דאל "יש לך אולי סיגריה?" פישפשתי בתיקי, וזרקתי לעברו נובלס אחת. "נובלס? בחורה זולה." הוא אמר, וחבריו צחקו. "יש לך בעיה?" אמרתי. "אתה לא רוצה, לא צריך. אבל אל תעביר ביקורת." הקול שלי היה רפוי ולא מאיים, עייף כזה. "הופה, הופה! תראו מה זה, זונת רחוב מלוכלכת יצאה עליי פה עכשיו!" הוא צחק בקול רם. רציתי לצעוק עליו שיקרא למישהי אחרת זונה, אך במקום זאת שרקתי את הסיגריה על הרצפה, דרכתי עלייה והלכתי. "בואי הנה, לאן את הולכת?" הוא קרא אחרי. לא עניתי. הוא ועוד כמה מחבריו, אני לא בטוחה כמה, התקרבו אליי והקיפו אותי. לא פחדתי, אבל הרגשתי רע. כאילו אני הולכת להקיא. ואז הם החלו לבעוט בי. לקלל אותי, לירוק עליי, לצעוק, לבעוט, להכות. לבסוף הוא אמר לחבריו שילכו, ואני נשארתי שוכבת על הרצפה, רועדת מקור ומרגישה את הריחוף שהחומר סיפק נעלם. הוא הניח את רגלו נעולת האדידס על הסנטר שלי ואמר "איתי לא מתעסקים, שומעת? זונה!" הוא דרך חזק, והסנטר שלי השמיע סאונד "קליק" משונה וכאב נורא. שמרתי על שקט, על אף שליבי צרח.