הבוקר קמתי מהמיטה אחרי לילה לבן נוסף, והרגשתי שלא משנה איזה בגד אשים על עצמי, אני איראה רע. רופסת כזו, מגעילה. לו היה בי האומץ לקרוא לעצמי בשמות שבאמת כואבים, מן הסתם הייתי אומרת שהרגשתי שמנה.אבל כבר אין לי כוח להקיא, ואין לי כוח לכדורים. אין לי כוח לבריחות מהבית כדי להעסיק את עצמי במשהו מלבד הרעב שאוכל אותי כבר ימים. נמאס לי לאכול ולהקיא.
נמאס לי להיות נחמדה, ולנסות לרצות. נמאס לי להיות מחויבת, ונמאס להיות חייבת.
מצד שני..
אני רוצה יחס ואהבה, אני רוצה משיכה ביני לבינו, שיאהב אותי יותר מכל האחרים למרות כל הפאקים שבי.
אני רוצה להקיא, להרעיב את עצמי, לחזור שוב לרקוד ולשכוח מהבית, מהמשפחה שאני צריכה לשמור ולהאכיל. אני רוצה לבזבז את הכסף שאני מרוויחה על סיגריות ועל סמים. אני רוצה להיות זנותית פה ושם, לחתוך ולבכות שקשה לי. אולי אם אקיא וארעיב את עצמי, אנשים מסביב יבינו.
אני רוצה לכאוב כאב מוחשי. אני רוצה ליפול על הברכיים, נפילה שתשאיר צלקת. לא רוצה פאקינג אונס שיפיל אותי מבפנים וישאיר אותי משותקת לכל מגע של חום ואהבה.
אני רוצה לכאוב כאב מוחשי. פיזי. גם אם זה לא בסדר, לפחות זה קצת יעזור.
"Hit me. I'm serious, I can't feel anything, hit me! Again, do it harder! I can't feel anything, this is so awesome!"- מהסרט 13
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer