צחוק גבוה, חמוד, מתגלגל.תמיד זורמת, תמיד נחמדה, תמיד עושה רושם של מאושרת.
כשהשיחה רצינית, היא יושבת בשקט, מעירה פה ושם, רוב הזמן רק חושבת, עם מבט ריק בעיניים.
גם כשנישברתי, ולולא הייתי אני כנראה שהייתי בוכה בהיסטריה, כשנפתחתי אליה כמו שמעולם לא נפתחתי לאיש מלבדי, גם אז לא ראיתי מה באמת היא חושבת. גם אז היא לבשה מסכה.
אני לא יודעת מי היא באמת, ומה מסתתר שם מתחת.
אני רק יודעת שהיא כנראה נפגעה מאוד, בלי שומקשר לטווסה ההיא, כי היא למדה להיות רק נחמדה, לכולם.
גם לאלה שאין היא אוהבת.
למרות שבעצם..אני לא יודעת את מי היא אוהבת. אני לא יודעת כלום על מה היא חושבת.
אני לא בטוחה שזה משנה. אני בעיקר אוהבת אותה, ובעיקר קשה לי המחשבה שאאבד אותה.
בעיקר אני דואגת לה, ורוצה להיות שם בשבילה, ורוצה שהיא תדע את זה. אבל אני לא יודעת איך..
לא יודעת כלום.
אני חושבת שיותר מהכל, אני בעיקר מבולבלת.
יותר קל להתמקד בגרבי פסים על רקע של אולסטאר צהוב, עם חיפושיות משה רבינו, לצחוק בכל רם וקצת להתפרע.
יותר קל לדבר על חברות אחרות, שברורות כמו ספר פתוח.